פיסת שמיים מחלון חדר האמבטיה
עשויה להיות עבורה
נגזרת מספקת של מציאות,
ייתכן ואפילו לנצח,
היו שחיו על פחות מכך
ושרדו.

בבוקר, על בטן ריקה
היא בוכה שעה לפחות,
את יתר זמנה היא מחלקת
על שולחן המטבח,
בשורות של סבלנות
ספק זיכרונות,
על מוות היא מרבה לחשוב,
כאפשרות, פעמיים ביום
בחדר השירותים,
על ניקיון היא מקפידה,
מרוקנת את המעט,
בזהירות.

לפעמים מפילה מידה כוס או צלחת
כדי לאסוף את השברים אחד לאחד,
אז היא חושבת על ילד
לפעמים, ניגשת לחלון חדר האמבטיה
להביט בפיסת שמיים.