אני זוכרת אותי, עומדת שם, מביטה בה מתפתלת, מפרכסת ונשנקת על
הרצפה ולא היה לי שום ספק שאם רק אושיט לה יד אני אוכל לעזור
לה, להציל אותה מהמקום הנורא שאליו הגיעה, אבל לא עשיתי כלום.
לא הושטתי יד ולא עזרתי לה, ורציתי, אני יודעת שרציתי, גם אם
לא תאמינו לי ותעדיפו לחשוב שאני בנאדם נוראי בלי מצפון, באמת
שרציתי, אבל החרדה השתלטה עלי והרגשתי מאובנת וידעתי שהדבר
היחיד שאני יכולה לעשות זה להסתובב לצד השני ולרוץ, אז רצתי.
ורצתי עד שכבר לא הרגשתי את הרגלייים שלי זזות, או את הרוח
שנתקלת בגופי מאיטה את התקדמותי- אולי במכוון, רצתי מהר כך כך
עד שידעתי שלא אוכל לעצור גם אם ארצה, עד שהבנתי שאני לא
מתקדמת לשום מקום. רצתי במקום כאחוזת טירוף, אבל לא באמת שניתי
משהו, וזו הייתה נפילתי.
אני רואה איך אתם מסתכלים עלי עכשיו, אנשים הסתכלו עלי ככה כל
החיים שלי, בהתנשאות מסויימת, ברחמים שכאלה, מאיפה הזכות תגידו
לי? אתם באמת משוכנעים שאתם מושלמים? לכם המגרעות שלכם ולי יש
את שלי. החרדה היא מוטיב מרכזי בחיים שלי, הבלבול הוא דרך
החיים שלי, הם אלו שגורמים לי לברוח, הם אלו שעוזרים לי לרוץ,
ואני רצה כל החיים שלי כי אני לא מכירה דרך אחרת. אבל ככה אני,
וזה מה שיש לי, אז אתם יכולים להפסיק להסתכל עלי ככה, שמעתם,
תפסיקו להסתכל עלי ככה! אתם לא יותר טובים ממני, אתם רק יותר
בטוחים ממני, יותר צלולים, יותר מודעים, אבל אתם לא יותר טובים
ממני!
אל תרחמו,כי רחמים לא יועילו.
אל תנסו לעזור,כי זה מעבר ליכולתכם.
אל תכעסו עלי, כי אני מי שאני.
ביום בו עמדתי מנגד וראיתי את עצמי על הרצפה זקוקה לעזרה ולא
הושטתי לי יד קיבלתי את עונשי.
ביום ההוא נפלתי, ומאז לא שבתי לרוץ. |