אמא,
אל תלכי.
קולות הלחימה לא פגו עוד
והשלג בוהק באדום.

אמא,
הישארי עימי
עוד רגע קט,
תקני את הקרע במעיל
שלא יהיה לי קר,
קשרי את שרוכיי נעליי.

אמא,
אל תשני עכשיו,
אצבעותייך מכחילות
ועלייך להניען
בכדי לשמור על זרימת הדם.

אמא...!
אל תשאירי אותי לבד,
בכל השלג הזה
יש משהו מאיים.

"המקום הזה/ חיים גורי
  יש אנשים,
  שאינם יכולים להיות במקום
  הזה,
  צהוב להם מידי,
  יש אנשים,
  שאלוהים גדול עליהם במדבר הזה,
  המפחיד, המשתיק אנשים
  שנבהלים כשהם שומעים את
  הכוכבים בלילות מדברים,
  אבל, יש אנשים,
  שנדבקים לשקט הזה
  ואינם יכולים להיפרד ממנו-
  אלה נשארים כאן!"


ואכן, המקום הזה גדול עלי,
מכביד עלי בעול האמת,
שאני הנני לא אחרת.
והמקום הזה גדול עלי
בשקט המצמית אותי ללחישותיי,
לשאיפת האוויר בריאותי
ולמלמולי מוחי המבוהל.

והמקום הזה קטן עלי כל כך
בשמים החסרים ערפיח,
בטבע הזועק בדידות,
בצוקים שכאילו קוראים לי,
לוחשים לי לבוא עד סופם,
כשאני נבוכה במסתרי דו- משמעויות
של עצמי.
כשאני יודעת שהנני, בעצם, לא אני.