אני, את ההזדמנות שלי פספסתי.
כמו טיפשה, נתתי לזה ללכת...
אין תירוצים, פשוט טיפשה.
ואולי, זה בעצם לא הלך... זה נשאר, אבל אף אחד לא רואה.
סמוי מהעין.
פנימי.
רק אני יודעת על זה... ואף אחד אחר לא יודע, או ידע.
אסור לזה להשתחרר החוצה.
זה כמו תיבת פנדורה קטנה שברגע שאני אתן לזה לצאת, זה יביא רק
צרות...
הלוואי ויכולתי לתת לזה לצאת.
הלוואי וכולם היו יכולים לדעת.
הלוואי והוא יוכל לדעת.
הלוואי שאפשר היה להזיז את הזמן אחורה, לנקודה הספציפית ההיא.
חשבתי כמו ילדה קטנה ולא הבנתי איזה אוצר מחכה לי... על איזו
מתנה אני מוותרת.
עכשיו אני יודעת... בעצם, כבר לפני שנה ידעתי.
אבל לא הפנמתי, לא הבנתי, לא קלטתי.
עכשיו כן.
אבל עכשיו זה כבר מאוחר... ועכשיו הכול השתנה.
הוא לעולם לא יהיה שלי!
אז הנחתי את זה בצד, במקום נסתר, כדי שאפילו אני לא אראה את זה
כל הזמן.
אבל זה שם, מציץ, מפתה אותי להסתכל.
ואני מסתכלת.
פתי.
רק אני יודעת על זה... ואף אחד אחר לא יודע, או ידע.
אבל זה משתחרר החוצה.
מהר, מהר להכניס פנימה - להחביא.
הוא מסתכל... אסור לו, זה לא טוב...
הוא לא מבין שאסור לו לדעת? אסור לאף אחד לדעת!!!
אני סותרת את עצמי... כרגיל.
אני רוצה שהוא ידע, שיבין מה עומד מולו.
ואני לא רוצה שהוא ידע, כדי לא לפגוע בו שוב.
אני אתחרט על זה עד סוף ימיי...
הרגעים שוויתרתי,
החלומות שניפצתי,
השמחה שדעכה,
ההתרגשות שנעלמה,
החיוך שהפך לבכי,
האור הקורן שהפך לחושך.
מאז הכול השתנה... זה כבר לא אותו דבר.
באים חדשים, מתחלפים... אבל זה לא זה.
אם אתה באמת רוצה להפוך אותי למאושרת, באמת רוצה לעזור,
תחזיר את הזמן לאחור.

אני רוצה לדעת שזה לא היה לחינם.
שבשבילך, זה לא היה סתם.
שאולי עמוק עמוק בפנים, גם אתה רוצה את הנשיקה, שאליה אני
משתוקקת כבר חודשים...