ליבי עמד, קפא,
אדומות ושקועות היו העיניים שהביטו בי.
"לא כך..." אמר,
אך נחנק לפני סיום המשפט.
ידי גיששה אחריו, לאחוז, לעודד
הוא נרתע לאחור ומלמל בקול נמוך.
לפגוע בי ניסה, כחרק קטן שנלכד בפינה
ובכל כוחו חייב הוא להינצל.
"האם הסכין אשר אתה מבקש לנעוץ בלבי,
האם מראהו של גופי המדמם, הפגוע,
הוא זה שיפטור אותך מיסורי נפשך?!" שאלתיו
והדממה קרעה אותי.
רק הדמעות שניגרו מעיניו חמות היו.
שפתיו, עיניו, קפאו כאחד,
התבצרו מפני.
את עצבותו ביקשתי לקחת,
אך החומה רק גבהה והתרחבה.
אז הרמתי רגלי ונשאתי עצמי משם,
לא עצרתי להביט בו
רק בדמיוני ראיתיו,
נשאר קטן ומצונף בפינה, בודד, אבוד
וליבי, בפעם השנייה, קפא... והתפורר.




28.10.2004