היא מכניסה דיסק של ג'ף באקלי לקומפקט וכמעט בתיאום מושלם
מתחיל בחוץ טפטוף שבמהירות הופך לגשם. טיפות שמנות מכסות את
המדרכה האפורה והיבשה.
את שנינו המבול תופס בהפתעה ואנחנו מסתכלים אחד על השני, היא
עומדת במטבח ליד המקרר ואני על הכורסא בסלון. מקשיבים איך בחוץ
מתחילות רוחות ואיך ג'ף באקלי עושה מנגינת רקע לגשם המתחזק.
ביום אחר, במצב רוח אחר היא אולי הייתה מרתיחה עכשיו מים ועושה
לשנינו תה. היינו מתכרבלים תחת שמיכה על הספה ומחככים אפים
בלחיים, בשפתיים כמו חתלתולים המבקשים להתפנק.

היא יושבת עכשיו במטבח ועושה סדר בערמות שלחשבונות, הזמנות
לאירועים ועוד כל מיני דפים שנאספו למגירה אחת גדולה, מגירה
שבה שוכן כאוס מוחלט, שאף פעם לא מסדרים רק דוחפים לתוכה עוד
ועוד דפים. ואז מגיעה מריבה, כמו זו שיש לנו עכשיו והמגירה
נפתחת, אבל לא בשביל להכניס לתוכה עוד דף טורדני אלא בשביל
להשליט בה סדר. ריבים הם הזדמנות מצויינת לעשות קצת סדר.
זוג שהמגירה שלו מבולגנת, שעולה על גדותיה שכמעט בלתי אפשרי
לפתוח ולסגור אותה בגלל הדפים המציצים מפתחה, הרי לכם זוג
מאושר.

אני קורא עיתון שבת, את הראשי שעמודיו גדולים ומסורבלים יותר
משאר עיתוני השבוע וזאת על מנת שיוכלו להכיל עוד סיפורים על
רציחות, מקרי אונס ושחיתויות ואני חושב לעצמי כמה טוב לנו בעצם
ושאחרי שקוראים עיתון כזה לא משנה כמה צודקים מרגישים חייבים
להתפייס.
נראה לי שאנחנו צריכים את השקט הזה של היחד אבל בנפרד ושמכאן
התפרץ הריב הזה שבא משום מקום.
אני מציץ אליה מבין דפי העיתון ויודע שלא הייתי מחליף אותה
בשום דבר אחר בחיים שלי וגם כשזה יגמר בשתיקה הרבה יותר גדולה,
שתיקה של תמיד שתרד על היחסים בינינו אני לא אצטער על כלום גם
לא על המילים.