פניו חתומות כספר
אפילו תקציר מאחור לא מופיע
ולי, אין שום דרך לדעת
אם גם הוא, כמוני, פגיע.

נדמה לו שזה כעס ועצבים
ושאליו בכל הכוח הם מופנים
נארזו כחץ, הקשת נמתחה
והוא המטרה שסומנה.

אבל הוא כלל לא מבין
מה מתחולל אצלי בפנים
שבסך הכל ניסיתי להראות צדדים אחרים
אולי כך, אשוב לראות את הניצוץ בעיניו
אולי כך, אשוב לראות את החיוך נמרח על שפתיו
סימנים, שהראו שהוא חושב שאני מעניינת
ושפת גוף ששיוועה למגע
מבוכה בעיניו בזמן שאני שותקת
נשימותיו העמוקות שמהן אין אני מסוגלת להרגע.

איך אוכל להראות לו, שאני בעצם כל כך אבודה
ושלא. כשאני איתו אני לא ילדה
איך עיניו עיוורות לראות
שבפנים, בתוכי, כבר אין מקום לדמעות
לא דמעות של עצב. דמעות של שמחה
מרוב אושר שגואה מתוכי כשהוא בסביבה.

הכל עומד לפרוץ מתוכי שכמעט מתפוצץ החזה
אך אני לא אומר מילה
לפחות לא עד שירד מסך האדישות הזה
ואולי אז תיווצר הקרבה.

כמהה אני לליטופו הרך על פני
זה שכאילו אומר שהכל יהיה בסדר
אם רק יסתכל פעם אחת עמוק לתוך עיניי
יוכל לראות את כולי, תוכי, נשמתי וליבי מראש ועד כף רגל.

הראשון בחיי לא הפסיק להראות
את לבו לגלות
ועלי, טבעת החנק סגרה
לבי, שלא כמו שלו, לא החסיר פעימה
ועבר לו הזמן
וכבר התחלתי להיכנע
ואיבדתי עניין
ולא נשאתי תפילה
עד שברגע אחד הכל השתנה
ופתאום יש לי סיכוי
ופתאום יש בי תקווה
אבל, אולי חשפתי יותר מדי
אולי הפחדתי והברחתי
עד שסוף סוף מופיע משהו טוב בחיי
נכשלתי.