"תעצור את האוטו," היא ביקשה, נצמדת לדלת המכונית ועוצמת את
עיניה.
"מה?" שאלתי מבולבל, מחליף מבטים בין הכביש שלפניי ובינה.
"תעצור, תעצור," היא חזרה ואמרה בעקשנות. "נו, תעצור רגע את
האוטו, אני לא מרגישה טוב."
לעזאזל איתה. נאנחתי בקול, מאותת ימינה ועוצר את הרכב. העברתי
להילוך ראשון והסתכלתי עליה, היא בזריזות פתחה את הדלת לרווחה
והשליכה את עצמה החוצה. קפצתי אחריה והתהלכתי לכיוונה בזרועות
פתוחות, "מה יש?"
שתי ידיה אוחזות בראשה, היא הסתובבה במעגלים כאילו הייתה אחוזה
דיבוק כלשהו. "סתם, אני לא מרגישה טוב", היא מילמלה בעצבנות,
מתחמקת מכל קשר עין איתי. התקרבתי אליה עוד טיפה והיא דווקא
התרחקה.
"חכי, מותק", לחשתי, והיא הרימה את מבטה והסתכלה עליי בעיניים
פעורות. "אל תסתובבי ככה, את סתם עושה לעצמך סחרחורת."
"לא-לא, אני..." עכשיו היה תורה להיאנח בקול. היא הסתכלה סביב
ואני איתה, זורק מבטים מתנצלים לאנשים הבודדים שעמדו ברחוב
והתבוננו בנו. "יש לי בחילה", היא לחשה ונשענה על מעקה חלוד
בקצה המדרכה, מביטה על הריצפה המטונפת.
שמתי את ידי על גבה, מרגיש איך היא מתכווצת לנוכח המגע. נשענתי
גם אני על המעקה, מתבונן בה. "את בסדר?" שלחתי יד וליטפתי לה
את הלחי, מסיט את השערות מהפנים היפות שלה.
"רק זה חסר לי עכשיו, להקיא פה לידך. דרום תל-אביב ב-5 וחצי
בבוקר, לעזאזל!", היא צחקה צחוק מזויף אך נבוך ומתנצל. "בטח
עדיין תחשוב שאני סקסית בטירוף, אה?"
"כן", עניתי בכנות שהפתיעה גם אותי. אבל היא תפסה אותי לא
מוכן, הכלבה הקטנה. ולא רק עם השאלה, אלא בכלליות. לא בדיוק
הייתי מוכן לכך שהיא תיפול עליי בכזה כובד ובמהירות שכזאת.
"תשמעי, חמודה...", התקרבתי עוד ולחשתי, היא מצידה עצמה את
עיניה, כנראה מנסה למנוע מהמילים לחלחל לתודעה. "אני מצטער אם
הבהלתי אותך."
היא הניעה את ראשה מצד לצד, "לא". הייתי קצת אובד-עצות לנוכח
הדמעה שהחליקה מעינייה העצומות. "נראה לי ששתיתי יותר מדי",
אמרה ומחתה את הדמעה עם קצה השרוול שלה. "אני לא שותה כל כך
הרבה בדרך כלל."
"את רוצה שאני אקנה לך מים קרים?", הצבעתי לכיוון הקיוסק בצד
השני של הכביש, היא שוב הנידה את ראשה לצדדים.
"תן לזה כמה דקות, זה יעבור."
"את בטוחה שזו דווקא השתייה?", שאלתי, לא באמת מצפה לתשובה.
"אין לזה במקרה קשר למה שאמרתי?", הקפתי אותה ביד אחת והצמדתי
אותה אליי, בלית-ברירה היא לא זזה.
"אני לא יודעת מה אתה רוצה", לחשה.
"אבל אמרתי לך מה אני רוצה," עניתי בעקשנות והנחתתי נשיקה קטנה
על ראשה. "אני רוצה אותך."
"כבר יש לך מישהי!", היא דחפה אותי מעליה והסתכלה לי טוב-טוב
בעיניים. שתקתי, זורק את ידי באוויר בכניעה. מכה מתחת לחגורה,
אבל זה נכון. כמעט ופלטתי שעד אותו הרגע בכלל שכחתי מקיומה של
החברה, אבל משהו בראשי אמר לי שעדיף לשתוק. "ובכלל", היא
המשיכה, משלבת ידיים, "זה לא יעבוד בינינו, אנחנו לא
מתאימים."
הרמתי גבה בפליאה, ונשענתי שוב על אותו המעקה. "את באמת מאמינה
בזה?"
"לא", היא ענתה, ושוב פעם אותה הכנות הלא-מכוונת והמפתיעה.
כנראה היין באמת הוציא יותר מדי אמת משנינו הלילה. "אבל זה
בלאגן, זה פאקינג בלאגן..."
"בלאגן שאפשר לסדר." בשביל מה ההיסטריה, בשביל מה? היא דווקא
לא הראתה שום סימני התנגדות במהלך כל הערב, אלא להיפך - שיתפה
פעולה כמו גדולה. לעזאזל, כמה שהיא יפה.
"לעזאזל, כמה שאת יפה."
חיוך קטן וביישני הופיע על שפתייה, התמימות הילדותית שבה מציצה
שוב. אחד הדברים אצלה שהכי מצאו-חן בעיניי. "אתה יודע שאנשים
מסתכלים עלינו?", היא ציחקקה ונצמדה אליי, עינייה נוצצות - ספק
מדמעות, ספק משמחה. היא בחנה אותי טוב-טוב בעינייה, מנסה לאתר
תגובה כלשהי. חייכתי והקפתי אותה בזרועותיי, להפתעתי היא כרכה
את זרועותיה מסביב לצווארי. "איך הגענו לכאן, תגיד לי?"
משכתי בכתפיי. "זה גם לי נורא מוזר, את יודעת."
"כן...", היא לחשה והמשיכה להתבונן בי.
אז נישקתי אותה. ללא אזהרה מוקדמת, בלי לשאול ובלי לבקש רשות
כאילו היינו זוג נערים מאוהב. פשוט נישקתי אותה, נשיקה מלאה
תשוקה ולהט. היא החזירה באותו המטבע, ידייה תופסות את שיערי
מאחור. יכולתי לשמוע מרחוק את האנשים מהקיוסק צועקים משהו
בהתלהבות אבל לא התעמקתי בהם. לעזאזל איתה, לעזאזל איתי. אם רק
הייתה יודעת מה לא הייתי עושה באותו רגע כדי לשכב איתה, כאן
ועכשיו. ידעתי שעוד דקה אני מתפרץ, הרי כל הלילה חיכיתי לזה.
לפתע היא הפסיקה, אך עדיין מחזיקה אותי קרוב אליה. "זה לא יהיה
רעיון טוב", היא לוחשת, קוראת את מחשבותיי. אני מניד את ראשי
לכיוון הרכב שלי שנשאר זנוח.
"אני יודע שזו אופציה זולה ולא בדיוק הקלאס שאת מחפשת..."
היא צחקה וכיסתה את פיה עם יד אחת, פניה מסמיקות. "אני לא
מחפשת קלאס. אני הרי פה איתך, לא?" היא קרצה, אני בתגובה רק
נישקתי אותה שוב. לעזאזל, כבר כאב שם למטה.
"לא...", הפעם היא עצרה אותי. "לא כדאי."
"אף אחד לא חייב לדעת", לחשתי ושוב ליטפתי לה את הלחי, מרגיש
את חום גופה עדיין קרוב אליי. "את יודעת הרי שזה מלכתחילה אמור
היה לקרות..."
"הייתי תמימה מדי", היא נאנחה. "לא ציפיתי שזה באמת יגיע למצב
הזה..."
שתי ידיי טיילו כבר במורד רגליה, "בואי, בשביל מה להתנגד?"
נישקתי אותה קלות בצווארה. "שנינו רוצים ושנינו יודעים זאת."
כנראה רק שהיא הייתה יותר מרוסנת ממני. היא דחפה אותי ושוב
שילבה את ידיה בעקשנות, "עזוב, זה לא שווה את הבלאגן
שאחר-כך".
"תני לי להתמודד עם הבלאגן", התחננתי, מצליף בעצמי מנטאלית.
למה לעזאזל אנחנו משחקים במשחקים של ילדים קטנים?!
"אל תעלב", היא לחשה ותפסה את ידי בידה, מלטפת לי את האצבעות
ברכות, "אבל אני אחזור כבר מפה במונית."
"אם את לא רוצה אז לא", שוב התחננתי, תופס חזק את כף ידה. "אני
לא אכריח אותך", למרות שטוב-טוב ידעתי שאני לא אוכל להוריד
ממנה את הידיים כל הדרך.
היא סירבה. בלית-ברירה עצרתי מונית והיא הציצה פנימה, מדריכה
את הנהג לאן להמשיך.
"אל תעלב", היא שוב אמרה, מסתובבת חזרה לכיווני. "פשוט קשה לי
קצת לעכל את זה בפתאומיות שכזו..."
"אני מבין", שיקרתי, מגרד בראשי.
"תן לי כמה ימים", היא הניחה יד על החזה שלי, מסתכלת לי עמוק
בעיניים. "אני אתקשר אלייך." אני מניד את ראשי בהבנה והיא
ממשיכה: "אני מבטיחה. אני אתקשר", היא נישקה אותי קלות על
השפתיים, "ואז נדבר על זה כמו שצריך. בסדר?"
"בסדר", אני לוחש ומחייך בכניעה. היא חייכה חזרה ונכנסה
למונית, טורקת אחריה את הדלת ונוסעת.
מתעלם ממבטם של אותם החבר'ה שרבצו וצפו, נכנסתי בחזרה למכונית
ועצמתי את העיניים. יופי, אמרתי לעצמי. אם רק יכולת לרסן את
עצמך זה לא היה קורה.
הוצאתי את הנייד מהכיס, משפשף את העיניים. פתאום כל העייפות של
הלילה נפלה עליי בבת אחת.
"היי מותק...", לחשתי לתוך השפופרת. "כן, אני יודע. מצטער
שהערתי אותך... לא-לא, הכל בסדר..." הצצתי לרגע במראה הצדדית
וסידרתי את השיער שהתפרע לו מעט בינתיים.
"רק רציתי לומר שאני אוהב אותך."

לאחד שהצליח לסובב לי טוב-טוב את הראש.
דצמבר 2005