לאחר בכי רב, באה השינה הטובה. אוה, כמה הייתי זקוק לבכי הזה.
כמה נזדקקתי לאותה שינה נטולת החיים, נטולת הרגשות, נטולת
המחשבות. שינה עמוקה, ותו לא. מתוך עולם מעורפל בו אין זוכרים
חלומות, העיר אותי קול מתקתק, קולה של עלמה צעירה. כאותה תפילת
"אל מלא רחמים" מוכרת, בה השמיים מעיקים לך על המחשבות ואי
אפשר לבלוע, ובאותה נגיעה המזמור מענג את אוזניך בזמזום קל של
ביטחון חודר ולא ברור, כך חשתי באותו הרגע. מתהפך על ביטני
בכאב, חושש אם עלי לקום מאותה שינה אנוכית ושמא עלי לחלום עם
אותו קול מגרה.
אט אט התחפרתי באותו מגע של חול מלטף וריח שינה מהביל, אך קולה
לא פסק. כמו מחזירה אותי לחיים, מושכת אותי אל ליבה - מחכה
שאפול לאותו בור של מודעות, ממנו תמיד ברחתי אל שפתייה הרכות
של האופוריה. לא, גם הפעם לא אשקע בדמה החם של העצבות! אם אצא,
אעשה זאת רק למען מתיקותה הבלתי פוסקת והסיכוי לאותו חום
מהפנט. הצער הוא נחלתם של היוצרים הגדולים, אשאר כסיל באושרי
הבלתי פוסק.

כאילו קוראת את מחשבותיי,
לוחשת לי דקות דקות את אותן המילים להן השתוקקתי.
הייתה מכרסמת מנות קצובות של חום מליבי,
עוצרת את נישמתי עם אותה שירה תמימה,
דואגת שלא אפקח את עיניי ואראה את אשר נסתי ממנו כל חיי.
וכפי שתיכננה בקפידה כך קרה; לבסוף כל שרציתי היה להשיל את
אותו מעטה של רכות, לקרוע את בגדי האוהב ולכרסם בגופה החשוף.
דמי רתח, התאפקתי לא להקשיב ולצעוק. כל שרציתי היה רק דממה. רק
אנחות כאב עמומות ויפות. לו יכולתי, הייתי זונח כל אותן
עקרונות של שמיים, כל אותן תקוות כוזבות על עננים של צמר-גפן
מתוק, הייתי עוזב הכל ומצליח לעוף סוף סוף, משוחרר מכבלי הלידה
והמוות. טורף בין אוכלי בשר אדום ויין.

הבנה. סיפוק.

היא השתתקה. המנגינה כמו השתנקה מניסיון חנק פתאומי, אך אותן
נשימות כבדות עודן נשמעות מצידו השני של החדר.
עכשיו גם היא רוצה לנצור את הטירוף הזה,
עכשיו גם היא רוצה שאלטף אותה בנגיעות איטיות ובלתי ניראות,
עכשיו גם היא רוצה להרגיש תפילה ישנה שתרטיט את דפנות גופה
הבשל. רוצה שאלחש לה את שמה ואבחוש את עצביה לאט לאט. "עוד
מעט", אני אומר ומנסה להרגיע אותה, "רק עוד קצת", וכבר התרוממה
מגופה, מחוברת לאותה אלוהיות שתמיד רציתי שתרגיש, שוכחת את
שלמדה על היגיון וכוח משיכה. מנותקת, חולמת בהקיץ על מפלים
הגולשים מגופה ועוטפים את עורי, אך עוד מדברת איתי על אותו
מגע-לא-מגע שתמיד כמהתי אליו.
אבל אני כבר לא מרגיש. מרוחק גם כן, טירוף אחר אוחז בי,
מיניותה כבר ריקה בעיניי. ושוב אותה תפילת "אל מלא רחמים"
נשמעת מרחוק, שוב אותו נציג-עלי-אדמות של האלוהות האמיתית קורא
לי לאותו בית-הקברות, שוב יודע שאשאר לבד ודחוס בעורי הקר.

עכשיו דממה ואין אנחות,
עכשיו החיים ואין הנחות.
לא עוד כדורים לשינה רצופה ונטולה, הבכי לא ירדים אותי הפעם.

אדישות.