אני שונא אותם, שונא את כולם.
כל כך מאושרים ביחד, הולכים בזוגות כאילו הם בחנות נעליים.
ואני?
אני כלום.
כאילו לא מצאו עדיין ת'גרב התואמת שלי, כאילו שמישהו החליט
לנקות עם הגרב ששייכת אך ורק לי את האוטו, ואחר כך זרק אותה
לפח.
כאילו היא לא קיימת, כאילו אני לא קיים.
ומצד שני, אולי מישהו שכח ת'גרב המשלימה שלי במקום אחר בארץ,
אולי אפילו בעולם, והיא נודדת שם מרגל לרגל עם גרב שלא מתאימה
לה.
אולי גם היא יושבת עכשיו מול המחשב וכותבת משהו מטופש על הגרב
האובדת שלה.
אולי נועדנו להיות מופרדים, כי אחרי הכל אנחנו גרביים.
דמיון אחיד בינינו, אבל נועדנו להיות בשני מקומות שונים.
אולי יום אחד אנחנו נצא ממכונת הכביסה ונמצא את עצמנו זה בתוך
זו, מתכרבלים בארון החשוך לנצח.
כמה 'אוליים', כמה תקוות, כמה אכזבות, ושוב פעם תקוות ושוב פעם
אכזבות, ובסוף יוצא גיחוך קל מגרוני, גיחוך של 'איזה מטומטם
אני'. אז מתחילות הפראנויות והמחשבות, ואז שוב תקוות ושוב
אכזבות.
פינק פלויד אמרו בשיר שלהם, 'היי אתה, שם בחוץ בקור, נהיה
בודד, מזדקן...'
כן... לפעמים גרביים מרגישות ככה, עד שיגיע זוג חדש או הגרב
התואמת לי. אמרנו תקוות? אמרנו אכזבות?