"אם עוד לא שמת לב החיים כבר התחילו..." - אמר לו הקול הציני
שתמיד היה מופיע לו בראש אחרי שהוא היה מפספס עוד הזדמנות.

זאת הייתה שעה מוקדמת בבוקר, הוא נהג חזרה הביתה. כמעט לא היו
מכוניות בכביש 2 - כמה מוזר הוא חשב, מחר בבוקר יהיו פה אלפים
שימהרו לעבודה, למה שחלק לא יתחילו לעבוד כבר בלילה, כך כולם
ירוויחו. הוא ניסה להעסיק את עצמו בכל דבר, רק לא להיזכר בלילה
הזה, שניסה לברוח ממנו עכשיו במהירות 130 קמ"ש.
לא משנה כמה התאמץ, ברור שבסופו של דבר התחיל להרהר בדבר שבאמת
הטריד אותו... לאט לאט הוא שקע יותר ויותר במחשבות... העייפות
התחילה להשפיע... גם האלכוהול...
צפירה חזקה העירה אותו. הוא ניער את הראש, הדברים התחילו
להסתחרר מהר מדי בשבילו, אוטו עקף אותו מימין, בדיוק כשהוא עבר
לנתיב הימני, הוא שמע את צליל המפחיד של מתכת פוגעת במתכת,
הרגיש את האוטו מתחיל להסתובב, ראה את קיר הבטון מתקרב וזהו,
יותר לא שמע כלום וגם לא ראה, המסך נכבה.

ברגע זה בדיוק אמא שלו, במרחק של רק מספר קילומטרים התעוררה.
הייתה לה חלום רע, וגם ההרגשה עכשיו הייתה מאיזושהי סיבה לא
טובה במיוחד. היא הרימה את הראש, אימצה את עיניה והסתכלה
בשעון, 3:40. היא קמה, הלכה לחדרו, ראתה שהוא עדיין לא חזר.
היא הנידה את ראשה וחשבה "איך הוא יקום מחר ב-6". היא הרגישה
שוב את ההרגשה הלא טובה, הפעם בבטן - הלכה למטבח, לקחה כוס
מים...


בלוויה שלו כמעט לא היו אנשים שלא בכו.