אנשים,יצורים פשוטים כל כך.
ואני, יצור פשטני מכולם.

האכזבה היא מנת חלקם של כולם, בין אם זה הילד הקטן שרצה את
המשחק הנוצץ שראה בחלון ואמא ביטלה בלי לחשוב פעמיים, או נערה
מתבגרת הרואה את אהובה הרגעי הולך לו, ולא איתה, או בחור צעיר
המביט בעבודת חלומותיו נחטפת וניתנת למשהו אחר, והוא אינו יכול
לעשות דבר בנידון, אכן האכזבה לא פוסחת על איש, ואנשים מקבלים
אותה, מחבקים אותה ולעיתים אף מנצלים אותה,אבל אני- אני מסרבת
ללכת בדרכם של כולם, מה כיף בזה? איפה היופי בלפסוע לצד האכזבה
כשאפשר לנסות להתגבר עליה? לתעל אותה לטובתך? אז לא פותחים את
הדלת כשהיא מגיעה, אז מנסים בנימוס להגיד לה ללכת, אבל היא לא
מקשיבה, אז בקשיחות הולמת דורשים ממנה לעזוב אבל האכזבה היא בת
זונה עקשנית והיא מסרבת ללכת.

אז בורחים...

אבל היא רודפת, היא לא מוותרת וכשאתה חושב שנפטרת ממנה היא
מגיעה עם כוחות מחודשים ואתה מרגיש אותה נושפת בצוואר ומין
הרגשה כזאת משונה אבל גם מוכרת מזדחלת ללב כשהיא אט אט מביטה
בך החיוך מפויס כאילו אומר, ניסית, יפה, אבל פה זה נגמר.

אבל מה ההרגשה הזאת? מה מלווה אותך כשאתה יודע שהנה אתה עומד
להפסיד במירוץ נגד האכזבה? זה רגש ש... ש... של הפסד? של...
של...

אכזבה?

הו אכן אני יצור פשטני...