''רק זה מה שחסר לי בחיים, להגשים חלומות''. איך מגיבים על
משפט כזה? האמת היא שגם אני לא ידעתי. אז פשוט שתקתי. לא רוצה,
אז לא צריך. ''בית ורוד עם גינה וגדר לבנה, זאת השאיפה תמיד.
ומה עכשיו? פשוט אשב סתם ככה ואשתה קפה קר בתוך ערסל, ליד שיחי
הבוגנווילאה?''

חושך. הרחוב שקט ללא ניע, מלבד פנס אחד שנכבה ונדלק, משמיע
קולות של קצר. צרצרים בשיחים. מה הם עושים פה בכלל? העיר לא
נראית מקום סימפטי במיוחד בשביל צרצרים. עזבתי. מה עוד יכול
אדם לעשות בלילה שכזה? הולך על הכביש, כי על המדרכה קצת צפוף
לי, ומנסה להריץ את המשפטים בראש. והם רצים לי, וחוזרים, כמו
איזו אוטוסטרדה של המוח, ואף מחשבה לא עוצרת לרגע, לא נותנת לי
להבין את המשמעות. כנראה שכך גם היא. ובאמת מה עכשיו? היו
שיחים, פרחים וגדר לבנה, עכשיו רק חושך. שיתקנו כבר את הפנס.
פתאום מוצא את עצמי מטפס על העמוד, שיחליט לו כבר, אם הוא רוצה
להיות דלוק או מכובה, כי הרי אין מקום לשניהם. עניין של שני
חוטים בחוץ וזהו, הוא שוב דלוק. לא נורא שהחלטתי בשבילו, אני
חושב. גם היא החליטה בשבילי, רק שהיא החליטה - מכובה.