היום זה כבר תכף מחר.
אני יכולה לעצום עיניים ולסיים אותו אם רק אכבה את מכשיר
המחשבות הזה.
הטלפון שותק שתיקה רועמת.
הטלפון שותק.
וכל שתיקה כואבת.
וכל האמונות הטפלות חוזרות עכשיו.
המשקל מונח על עפעפיי.
אני חושבת מבולגן. לא מצליחה לעצור על מחשבה אחת.
לטהר את המחשבה. ולהתפלפל עם עצמי אודותיה.
גבולות הגזרה של המחשבה מסומנים בצבע ואפשר לראותם גם עכשיו
כשלילה.
אני יודעת בדיוק באיזו אות זה מתחיל ובאיזו אות זה נגמר.
והטלפון שלי שותק כל כך היום הזה.
שותק הכוונה למקום אחד. כי הטלפון דווקא דיבר היום. ואפילו
הרבה.
ואפילו נגמרה הבטריה.
אבל שתק מהכיוון לו ייחלתי.
שתק.
שתק.
כל כך שתק שדיברתי בשביל שנינו.
השתיקה הזו מכה בי מכות ועקיצות.
לי ולכבוד שלי.
ומה לי משתיקות שכאלה.
עם כלל ההודעות והצלצולים שהתקבלו לאחרונה באי רצון משווע.
ורק ששתיקה אחת.
שתיקה מעיקה ודוקרת.
מזכירה את עצמה אחת למספר רגעים.
שתיקה אחת שמשאירה עולם שלם פרוץ וחסר הנחת יסוד.
שתיקה אחת.
נעלם אחד.