הכול התחיל בשנה השמינית לחייו של נחמיה. הוא חזר הביתה עם
שריטות נוראיות, שכיסו את כל גופו, ממש מכף ראש ועד רגל אצבע.
"אמא!" הוא קרא בקול נרגש, מתרוצץ הנה והנה, ואמו כלל לא כאן
ולא כאן... היא למעשה במטבח מבשלת טשולנט של יום שבת, משום
שזהו איננו יום רגיל, זהו יום מיוחד במינו, ולא רק משום שלפני
חמשת ומשהו אלפי שנים הבורא הטוב התכונן לשביתה היהודית
הראשונה שלו, אלא משום ש...

אמא לא יכלה להעלות על דעתה. היא קישרה באחת את הקולות מלאי
ההיסטריה של בנה לשריטות זבות הדם שעל גופו. מייד עזבה האם את
הקישקע וכל השאר וכל כולה נזעק לעזרת הפצוע האומלל שלה: "אוי
ואווי, מה ומי עולל לילדי דבר שכזה? איפה היית ומה עשית...
לעצמך?" שאלה / נזפה / צעקה האם, תוך שהיא נעזרת בכוחות הטבע
המופלאים, בהם ניחנת אמא כשבנה בצרה, בכדי להניף ילד גדול למדי
אל על ולכיוון חדר האמבטיה (ששימש גם כמעין חדר אחות בעתות
מצוקה).
"אוף! מה את עושה לי אמא?" השיב לה בנה, שהרי לא היו אלה
השריטות שהיו למקור ההמולה... לפחות לא מנקודת ראותו, הממוקמת
כמאה ועשרה סנטימטרים מעל לפני הקרקע. המקור הנפלא להתרגשותו
היה עדיין בידיו ונעלם מעיניה של אמו. הוא כבר ניצב בעמדת
המטופל הקבועה - ישוב על גדות השיש ולצד הכיור - רגליו מרחפות
מעל פני הקרקע, כשברכיו מתכופפות ולוחצות עוד רסיסים של דם אל
מחוץ לפצעיו. האם נאנחת ופוצחת בתהליכים של חיטוי, שימת
פלסטרים וחבישה.
נחמיה לא היה זקוק לרמז נוסף - זה הזמן בו יוכל ככל הנראה
להשחיל איזה הסבר קטן, בעוד אמא עסוקה ושקועה בטיפול מטיפולים:
"הבאתי לנו ביצים", אמר בהתרגשות, אך מיד הבין, כי החל את
הסיפור מסופו, ויש מקום אולי לתת התחלה לפשר העניין. "את זוכרת
שתמיד אמרת לי שאני חייב להפסיק לשחק עם הקלע שלי, בגלל שיום
בהיר אחד אני אפגע בטעות למשהו בראש וזה ייגמר בבכי מר..." "לא
אמרתי בראש... עכשיו אל תזוז", המשיכה האם בטיפול אוהב. "אז
פגעתי! למרות שבכלל לא בראש, וגם לא במישהו, אלא במישהי",
נחמיה אמר את הדברים בששון שהבהיל והחשיד במעט את האם הטובה:
"למה אתה מתכוון? ומה קושר כאן את הסיפור לביצים שלך?" "אמא,
תפסיקי לדבר ככה! זה לא ביצים שלי, לקחתי אותן מקן של המישהי
שהרגתי עם הקלע... בטעות... ביום בהיר אחד".

לקורא ההדיוט זה בוודאי נשמע כעניין של מה בכך, אך למי שחי
בצוותא עם אותם אם וילדון, ברור שלעניין הביצים ישנו ערך מוסף
עצום, ולו משום שהן עלולות ביום מן הימים לבקוע ולהוציא את
הגוזלים אשר חבויים בתוכן לאור העולם... של נחמיה כמובן.
ובעולם הזה, המשותף לנחמיה ולגוזלים ההיפותטיים הללו, שוטטו
כעת מחשבותיו של הלה, אך לא פחות גם אלו של אמו, הספקנית בקשר
למידת התלאות, שיהיה עליה לעבור בעבור חיות המחמד החדשות של
בנה. לא פעם וגם לא אלפיים היו מספר המקרים שחזר בנה עם אסופית
כזו או אחרת, אך בכל מקרה היו פוגשים הבן ומחמדו סרובים קשי
לבב, שהיו משלחים אותם מעל פניה של בעלת הבית. אך בזו הפעם
ישנו טיעון חדש, ממנו אין הטעם הטוב מתיר להתעלם, והאם יודעת
זאת היטב. לפתע, במקום שמות האב ישמש אותה נאמנה ("אינני חושבת
שאביך היה מאשר זאת"), זכרו של האב המנוח ישמש את בנה, על שלוש
ביצותיו החדשות. הטיעון שממנו חששה לא איחר לבוא: "את חושבת
שהייתי צריך להשאיר את הביצים חסרות האונים כך סתם על העץ? הרי
בלי אמן הן בטוח ימותו", כך היו מילותיו של הילד, וסביר כי הן
נבעו מתוך האזנה לשיחת טלפון שהתקיימה אתמול בין אמו לבין
חברתה, בדבר הקשר המדאיג הקיים בין שלומה לשלום בנה היחיד וחסר
האב. "אני לקחתי להן את האמא שלהן... בטעות... ביום בהיר אחד,
ואני אחראי עליהן עכשיו". זו הייתה כניעה מוחלטת וללא תנאים.

"מה אנחנו עושים עכשיו?" שאלה האם בגוף ראשון רבים, אך התכוונה
לפשר מעשיו של הבן, כאשר נכנס לחדרה וביקש שמיכה נוספת לחדרו.
נחמיה הוביל את אמו לחדר השינה שלו, מתוך המחשבה כי תמונה
כנראה באמת שווה אינספור מילים: "פעם, כשעוד הייתי בגן, ביקרנו
במדגרה של אווזים והיו שם המון המון ביצים כאלה, בתא עם אור
כתום חזק ושולה אמרה, שכל מה שהביצים צריכות זה קצת חום ואהבה
ואז הגוזלים כבר מוצאים לעצמם את הדרך החוצה", אמר הילד,
כשהגיעו הוא ואמו למפתן חדרו, אשר פרצו ממנו קולות של תזמורת
סימפונית. הכול התבהר מעט כאשר עמדה האם אל מול המדגרה הביתית
של בנה - שהייתה למעשה קבוצת נורות קריאה שכוונו למוקד אחד -
שם ניצבו שלוש הביצים, שמוקמו כעת מעל השמיכה החדשה שלהן. "אך
מה פשר המוזיקה הזו?" שאלה האם. "באמת, אמא, ממך ציפיתי לקצת
יותר", אמר נחמיה בקול מאוכזב, "הרי זה ידוע שאם משמיעים
מוצארט לגוזל, כשהוא עוד בבטן של הביצה, הוא יוצא חכם יותר.
אחרי שהוא יוצא זה כבר אבוד, אבל אני לא רוצה גוזלים טיפשים.
כן, כמו שאת רואה, את לא צריכה לחשוש אמא, אני אדאג לגוזלים
שלי וגם כשהם יהיו בחוץ אני תמיד אזכור להאכיל אותם ולהוציא
אותם לטיול". האם לא הצליחה לשלוט בצחוק שהתפקע מבטנה: "אל
תדאג, חמודי, את הגוזלים לא צריך להוציא לטיולים, אבל אני באמת
מצפה שתזכור את עניין האוכל, ולא רק עכשיו. מבטיח?" "מבטיח,
אמא, מבטיח. אבל מה הם אוכלים הגוזלים?" "אנחנו נבדוק את זה
כשהם יבקעו ונראה איזה גוזלים הם. בינתיים יש להם אוכל בתוך
הביצה והם גדלים בתוכה בלי שנראה".
לפתע, מתוך מבט על המדגרה הביתית המגוחכת, הבינה האם שהביצים
הללו לא יבקעו לעולם, אך טרם החליטה אם טוב הדבר או דווקא רע
במיוחד.

ביום המחרת מצאה על השמיכה של המדגרה, לצידן של הביצים, פרורי
לחם יבשים וגרעיני חמניה. "זה בשביל שלא יהיו רעבים כשהם
יבקעו. מי יודע, אולי לא אהיה כאן כדי להאכיל אותם", הסביר
נחמיה ואמו החלה להבין כי מצפה לבנה אכזבה גדולה. במוחה כבר
ניסתה להעלות תוכנית שתחלץ אותה מן המצב הזה. ואכן יום ועוד
יום חלפו, ואתם חלפו גם תווי ההתלהבות שניתלו על פניו של בנה.
נחמיה היה עוסק בכל אחד מעסקיו כשעיניו פונות לשלוש הביצים
האילמות שלו. בנוסף היה מבלה שעות בבהייה פשוטה לכיוונן. את
תלונותיו לגבי האיחור בבקיעה היה שופך כמובן בפניה של אמו,
והאם, שהמשיכה לקוות כי לילדה יימאס בסופו של דבר מכל הסיפור,
הייתה חוזרת ובוחנת את האפשרויות הרעות העומדות בפניה.

לבסוף החליטה ואמרה לבנה שנדמה לה כי הביצים עומדות לבקוע ושיש
למקמן בכלוב, על מנת שלא יברחו הגוזלים הקטנים. "אבל אמא", שאל
הילד שהבין כי דבר מה חשוד מתרחש כאן, "למה לכלוא אותם, אני
הרי האמא החדשה שלהם?" "נכון, אבל זה יהיה בעצם כמו לול של
תינוקות, כדי שלא יקרה להם משהו, או שלא ילכו לאיבוד", סיפקה
האם תשובה לא רעה בכלל, אף כי שקרית, והילד הסכים לכלוא את
הביצים והאם כבר לא יכלה לחכות לרגע בו יפסיקו להישמע, בביתה
וללא הפסקה, צליליו של מוצארט.

כשחזר נחמיה מבית הספר, ציפתה לו הפתעה - בתוך כלוב הביצים
שלו, המתינו שלושה תוכים קטנטנים ורכים, בשלל צבעי נוצותיהם,
ואושר הציף אותו. שברי הביצים היו מונחים על רצפת הכלוב,
ולמרות האכזבה הקלה שחש נחמיה על שלא היה נוכח ברגע הבקיעה,
דבר לא עצר מבעדו לקרוא באושר אין קץ: "אממממממא!" "מה קרה? מה
זו הצעקה הזו?" שאלה האם בטון של פליאה, ושמחה על שיעורי הדרמה
שעברה בתיכון. "תראי! הן בקעו והגוזלים כל כך יפים. הם כבר
למדו לעוף בכמה שעות. את יודעת למה זה?" "לא. מדוע?" השיבה
בשאלה האם, שחששה כי הדבר עלול להסגיר את העובדה שהתוכים
המיניאטורים נקנו בחנות חיות רק לפני כמה שעות. "משום שהשמעתי
להם מוצארט כל הזמן ועכשיו הם חכמים מאוד ולומדים מהר הכול",
ענה הבן.

האמא שמחה, נחמיה שמח ואפילו התוכים נראו שמחים עד מאוד -
מקפצים ומעופפים בלי סוף, מנקרים את פעמוני הכלוב ומתנדנדים על
הנדנדה שנקבעה בתקרתו.
"טוב, אז עכשיו אפשר לבדוק איזה גוזלים הם ומה הם אוכלים,
נכון?" "בהחלט!" ענתה האם, רפרפה מעט במגדיר ציפורים וקבעה את
שמו של הזן. האוכל המתבקש היה, בצורה מפתיעה: גרעיני חמנייה.
ולאחר ששיים הילדון את הציפורים החדשות שלו, מילאו השניים מלוא
הכלי גרעיני חמנייה יבשים. שלוש הציפורים לא המתינו יותר מדי
וניגשו למלאכת הפיצוח, אך במקום לפצח את הקליפה ולאכול את תוכן
הגרעין, מיהרו וירקו את התוכן לרצפה. האם נתנה בבנה מבט שיכול
לומר רק דבר אחד: "הם באחריותך מעתה. עכשיו עליך לדאוג שכאן
יהיה נקי". "זה כנראה משחק כזה שלהם", ענה נחמיה למבטה רב
המשמעות של אמו.
התזמורת הסימפונית פסקה (תודה לאל), האם חזרה לעבודתה מחויכת,
התוכים המשיכו לירוק על רצפת החדר ונחמיה המשיך בניקיון
סיזיפי. לאחר כמה שעות של יריקות וניקיונות, החליט נחמיה לנקוט
בצעד קיצוני: התוכים עוברים לגור בחצר! הכלוב נתלה על עץ הזית
שבגינה וכשהגיעו שעות החושך חזרו התוכים לחדרו, אך כמובן לא
לפני שכלי האוכל נלקח מהם.
כך עברו הימים והלילות, בימים התוכים יורקים בחוץ, ובלילות
שורקים מעט ונרדמים בחדרו של נחמיה.

עד שיום אחד נפח אחד מהם את נשמתו. ככה הוא נשאר, עד שנחמיה
חזר מבית הספר ומצא גוש צבעוני וקשה, עם רגליים זקורות אל על,
עיניים עצומות ומקור חתום, מונח בתחתית הכלוב.
בשיחה קצרה וקולעת בין האם ובנה, הוחלט כי יש ללכת לרופא החיות
על מנת להבין האם צמד הציפורים שעודן בחיים מצוי בסכנה. בדרך
לדוקטור הצטרפה ציפור נוספת לפגישה עם בורא עולם והשנייה נראתה
גם היא על אותו כביש חד סטרי, כשנחמיה ואמו הבהולים הגיעו
לחדרו של הרופא. ממש כמה רגעים נלקחו לדוקטור לקבוע: "הרי זה
ברור כשמש", אמר בעודו מגיש לפיה של הציפור מעט גרעינים,
"התוכי גוסס מרעב. הילד ודאי שכח להאכיל אותו. זה קורה כמעט על
דרך קבע". נחמיה התנפל על הדוקטור במכת אגרוף. "לא שכחתי יא
שקרן!" צעק הילד הפרוע על הווטרינר, שהיה מוטל על הרצפה.
הציפור שהספיקה לקחת במקורה גרעין חמנייה פיצחה אותו וירקה את
תוכנו הישר לעינו המתנפחת של הווטרינר, ואז... צללה על ראשו
בחוסר שליטה והתפגרה גם היא.
מאז איזו שיחה עם הפסיכולוגית שמטפלת בילדה, על: 'לתת לילד
לבטא את האגרסיות שבו', נקטה האם גישה די מילולית לעניין,
ולאחר הסצנה האלימה בחדרו של הדוקטור פשוט שילמה לו במיטב כספה
ונמלטה יחד עם בנה - 'הוא באמת שיקר הדוקטור המניאק הזה', חשבה
לעצמה.

שבוע לאחר מכן, חזרה האם עם כלב, שנדרס ביום השלישי לחייו
בביתו החדש. לאחר מכן, התגוררה בביתם חתולה אסופית, שצדה ג'וק
מעל למידות גרונה ונחנקה. ולשרקנים, לאוגרים ולארנבים הרי ישנה
הנטייה למצוא את מותם מוקדם מן הצפוי, כך ששום בעל חיים לא שרד
בביתם יותר מדי זמן.
"נו, לפחות הוא לא מספיק להיקשר אליהם", אמרה פעם האם לחברתה,
בעוד שיחת טלפון שקלטה אוזנו של בנה.

שנה מאוחר יותר, ולמרות שמאז שהלך האב לעולמו לא טרח אדם נוסף
לטפח את הגינה של השניים, עלו ופרחו לצד עץ הזית פרחי חמנייה
ענקיים וצהובים.