הנה אני שוב מתבצרת בבדידותי, צער אוכל אותי מבפנים ומבחוץ,
מישהו למעלה מסתכל, מקשיב ומחייך.
רעש הפלורוסנט מלווה אותי, מוסיקת רקע של מיואשים.
כל הזמן הזה ולא למדתי כלום! "התמימות חוגגת" היה נוהג לומר
לי. פעם עוד הייתי נעלבת מכך, היום אני מבינה שהוא צדק. תמיד
אני מוצאת מישהו שיגרום לי לדמוע, אני נתפסת בו חזק ומאמינה בו
עד כלות.
אחרי האמונה באה העזיבה.
ואני - שוב לבד.
כל כך פחדתי מהמילה בדידות עד שלא שמתי לב שהיא ממלאת את חיי
בכל יום.
ויש בי כל כך הרבה אהבה, אני מלאה באהבה עדינה, רכה, זכה,
טהורה - אהבה של ילדים.
ועם כל האהבה הגדולה והענוגה הזו, אני מלאה בשפע של צער שחונק
אותי כל יום, כל רגע, כל זמן וזמן מנשימתי.
ואיך רציתי ללטף את העולם בידיי העדינות, ואיך כמהתי לחבק
ולאסוף אליי...
צלם האהבה הגדול של עולמנו,
האם אתה אוהב אותי? האם לא שכחת את ידיי שחיפשו ללטף? האם
דמעותיי לא ריככו את לבך?
עננים של צדק מצאתי בתוכי, ואני כולי שממת השקרים וההבל.
התמשיך להסתכל ולחייך כשילדה קטנה עוברת בעיניים תמימות ובוהות
המבקשות אהבה?
יום אחד, אולי פעם כשאגדל, אני אקרע את השמיים בצעקת חיה
שנשחטת אל מותה, מיתרי קולי יקרעו, לבי יתנפץ אל מול עיניך,
ידיי יתפוררו, שערי ינשור ורגליי יתפרקו אל מול שאר החיים
שהייתי עוד צריכה לחיות.
אני יודעת שאם יש לך דמעות,
אתה תבכה עליי.