היכולת שלנו להיות מיוחדים, כבולה למסוגלות שלנו להבין שאנו
אכן כאלה. היינו רוצים לעוף גבוה, להתחזק, להיות חכמים יותר,
יפים יותר, מיוחדים יותר ועם זאת, אחד החששות הגדולים ביותר
שלנו הוא שמא נהיה שונים מדי, הזויים מדי ואולי לא מספיק
שפויים.

הסיפור שלי לא מתחיל בשום נקודה ולצערי גם לא מסתיים בשום
נקודה. אולי על פי ההגדרה הזו כבר לא ראוי להיקרא סיפור. מי
יודע.
אז למען התקניות בכל אופן, הסיפור שלי מתחיל בקומה שבע. רציתי
להוסיף שזהו בניין רב קומות, אבל אני די בטוח שהבנתם, הרי אם
יש בו שבע קומות הרי שהוא בניין קומות. אבל לא זה העניין.
ולפני שניגע בעניין, אני רק אציין שאני נוטה לסטות מן העניין
לעתים קרובות, אם אתם יודעים למה אני מתכוון. ובעצם למה שלא
תבינו?
בכל אופן. היינו בקומה שבע. שם הסיפור שלי מתחיל.
בדרך לשם, לקומה שבע, אני נכנס לבניין עם דלת זכוכית - מאלו
שאתה יכול לראות את ההשתקפות של עצמך רגע לפני שאתה נכנס.
כאילו הדלת צועקת לך - תסתכל טוב טוב על עצמך לפני שאתה מכניס
את עצמך לכאן! אבל אתה לא מסוג האנשים שנכנעים לדלתות, אז אתה
עובר בנונשלנטיות שלא מביישת אריה (ואני אומר אריה, כי אני לא
ממש בטוח בעולם ההאנשה המתקדם של ימינו לאיזו חיה מיוחסת
נונשלנטיות).
אז אני מרגיש נונשלנטי וכמעט ומגיע למעלית.  ותשמעו, ההרגשה
הזאת!  ההרגשה המיוחדת הזו שעומד לקרות לך משהו גדול- שהבטן
שלך מתהפכת ולא מרעב או ממשהו רע שאכלת. הרגשה כזו שבא לך לספר
לכולם מה קרה וכלום בכלל עדיין לא קרה. אתה מרגיש שאתה כבר
חייב להגיע לקומה שבע ומשהו בתוכך מרגיש מיוחד, על גבול הלא
שפוי.
זה קורה לי לפעמים, וכמו כולנו,אני חושב, באשר לסטיות שלנו-
היינו רוצים להאמין שהן קורות  לכולם. תחושת הייחוד העצמית הזו
גורמת לך להזיה קצרה שאתה מיוחד יותר, מוצלח יותר, שיש בך משהו
שאיש עוד לא גילה. אבל עוד רגע, בקומה שבע, הם עומדים לגלות.
לוחץ על כפתור המעלית, והוא איננו נלחץ. אני מנסה יותר חזק,
והוא לא נלחץ. וזה מהרגעים האלו שאתה מרגיש אדיוט - כי מרוב
שהיית עסוק בללכת מכות עם מעלית, התעלמת מהעובדה שהדלת פתוחה
בפניך, והמעלית רק מזמינה אותך להיכנס.
אז עליתי.
יש את הרגעים האלו שעוברים כהרף עין, אבל כשאתה משחזר אותם
אחורה הם נראים כמו נצח. גדושי פרטים. כמו שחזור של רצח שקרה
בין רגע. או משהו שקראת ברפרוף ואתה מנסה להיזכר בו, אבל לא
מצליח. הרגעים האלו שהכל קורה לך בראש בסלו מושן, אך ללא
הועיל.
אז הנסיעה במעלית הזו, לקומה שבע לא הייתה אחד מהרגעים האלו.
העליה לשם נמשכה כמו נצח. היה נראה כאילו כל קומה מתעקשת
שניעצר בה.  כל אחד שנכנס למעלית כאילו בכוונה עושה זאת
באדישות וחוסר התחשבות באדם שעוד רגע חייו עומדים להשתנות
בקומה שבע.

ובערך בקומה ארבע, או אולי בין שלוש לארבע, אני לא ממש בטוח,
אם יותר קרוב לשלוש או ארבע, אבל בהחלט בתחום המדובר - בערך שם
התחלתי לפחד. לפחד שקומה שבע תגרום לי נזק בלתי הפיך. שתתחיל
שם דרך שאין ממנה חזרה ואני אעלה על רכבת עם כרטיס לכיוון אחד
בלבד. ואולי הכיוון הזה, בכלל לא יהיה הכיוון שלי. פחדתי להיות
יותר מדי.
פתאום, בדיוק באמצע הדרך , בין קומה שלוש לארבע הרגשתי שאני לא
רוצה שיקרה לי משהו מיוחד, והתמלא בי צורך בסיסי אחד - להיות
רגיל. בינוני. 'לופ' כזה שבהתחלה אתה רוצה בית ענק, וילה כזו
עם חצר ודשא ונדנדה שמחלידה עם השנים. בית גדול מספיק כדי
שבתחילת חייך יהיה לילדים די מקום לשחק, ושבסוף ימיך תוכל לשבת
עם האישה  בחצר על הנדנדה המתחמצנת לאיטה ולדבר על איך שהחיים
עברו לכם מול העיניים. ואז אתה מתחרט לרגע, ורוצה שהבית לא
יהיה גדול מדי כדי שבתחילת ימיך  בכל זאת תראה את הילדים מדי
פעם, שלא ייקח להם יותר מרגע  להגיע אליך ולהגיד "היי אבא".
ושלא יהיה גדול מדי כדי שבערוב ימיך גם תוכל להרשות לעצמך
להחזיק בכזה בית. מעין 'לופ' כזה שאתה אומר לעצמך שאתה רוצה
להיות מפורסם, ידוע משפיע ודומיננטי מספיק כדי להביע דעה
ולהיחשב בעולם, ואז אתה חושב על זה קצת  ולא רוצה להיות
דומיננטי מדי כדי שתוכל לשמור על פרטיותך.
ואז נתקעת המעלית, האורות כבים והמאוורר שעד לאותו הרגע לא
הרגשת בקיומו, מתחיל להיות חסר. וכבר בקומה שש, ברגע של
בינוניות מתפרצת אתה אפילו יכול להבין - שגם לאוויר לנשימה אתה
זקוק במינון בינוני.  לא מעט מדי, כדי שלא ימנע את אספקת החמצן
למוח (חלילה) ולא הרבה מדי כדי לא להחנק בלי משים.
ובתוך כל הבינוניות הזו, רק קומה אחת מקומה שבע,  אתה פשוט
מרגיש רגיל מדי. מיין סטרים מדי. מרגיש שאתה לא פורץ גבולות
ושיש סיכוי לא רע, שיום אחד תמות והדבר היחיד שיוכלו לומר הוא
- שהבחור הזה, הדבר הכי משמעותי שעשה בחייו היה למות.
ולרגע אתה נחרד, מטייל בין  המיוחד לבינוני שבך, ומתקשה להחליט
מה עדיף.
מחכים לך בקומה שבע לראיון עבודה. זה הדהד לי בראש. הזדמנות
חייך עלולה לחלוף. השינוי שכל כך ייחלת לו יעלם בין רגע. שעה
וחצי במעלית מזורגגת עוצרת אותי מלהגשים את כל חלומותי. מאותם
רגעים שאתה מקלל את הטכנולוגיה על זה שאתה לא יכול בלעדיה,
ומודה בזה שמדרגות הן הדרך הבטוחה. דמיינתי את הבוס עוזב את
המשרד בעצבנות, על כך שלא הופעתי לראיון. ואת המזכירה מוחקת את
שמי מיומן הפגישות. ואז דמיינתי את המנקה בקומה שבע מטאטא את
ההזדמנות האחרונה שלי אל פח האשפה.

מיותר לציין שעד היום לא ראיתי את זיו פניה של קומה שבע. אבל
בזמן שהמתנתי שם, באותה מעלית תקועה בדרכי לקומה שבע, באמת
שהשתנו חיי. הראש שלי ישב מקופל בין הידיים והרגליים נשמטו על
רצפת כסף קרירה. אורות החירום במעלית נתנו אור קטן של תקווה.
ואז, כדי להחזיר את השפיות, רגע לפני שסיימתי להרהר על מיקומי
האמיתי בעולם  - הבטתי בכפות הידיים שלי, בטביעות האצבעות שלי.
וידעתי באותו הרגע, שהן היחידות מסוגן בעולם. בעלות קימורים
שרק לי יש, בעלות קמטים קטנים וצלקת ילדות אחת בזרת. ידיים שאי
אפשר לחקות, אי אפשר להחליף. הן היו שלי וייחודיות רק לי.
ולשנייה אחת, ממש לשנייה, באור המעומעם, של תחושת ההחמצה
הגדולה של חיי, הרגשתי שאני מיוחד.