כשאני מבקרת את אבא שלי בטיפול נמרץ, הוא לא מסוגל לדבר עם כל
הצנרת הזו שתקועה לו שם. הוא בהכרה מלאה וסובל וכשאני מסתכלת
לו בעיניים הן מתבוננות בי חזרה חומות מותשות ומאשימות. כשאני
מלטפת לו את כף היד, או מנקה במגבון את המצח שלו, שמזיע למרות
שמקררים את המחלקה הזו בטירוף, או כשאני מרטיבה את שפתיו
היבשות במקל ארטיק עטוף בגזה רטובה, הוא עוצם לרגע את העיניים
ומין אנחה בורחת לו ממעמקים. אם הוא היה יכול לדבר, הוא בטח
היה אומר לי, שמוקי שמיר הוא מציאה, שלא מגיע לי גבר כזה ושאני
חסרת תקנה. ואיך, איך בכלל יכולתי.
גם אני שואלת את עצמי איך יכולתי. וגם כל מי שמכיר אותי ואת
מוקי שמיר מאוד תמה. לא בגלל שיש להם אשליות בקשר אליי. אבל הם
באמת לא תופסים איך אפשר להיות עד כדי כך אידיוטית ולוותר על
מציאה כמו מוקי שמיר. אחרי הכול מוקי הוא גם וגם. גם יפה תואר,
גם צנחן במיל, גם עם שלושה תארים אוניברסיטאיים, כולל אחד
מהרווארד, גם ממשפחה עשירה ומשכילה ביותר וגם עם ג'וב בכיר ממש
בחברת היי-טק שמצויה על סף הנפקה בוול סטריט. מעל לכל זה הוא
גם אהב אותי. אז איך יכולתי. כשאני יוצאת מהטיפול נמרץ להמתנה
אני נתקלת בעיניים המאשימות של אימא שלי ושל אחותי תמרה. כאילו
שאני היא זו שבמשך עשרות שנים הצרה במו ידיה את עורקיו של אבא
עד להתקף האחרון. כאילו שכל זה לא היה קורה בלעדיי. אגב, סיפרו
לי שמוקי מסרב להתייחס לפרידה שלנו ושהוא פשוט ג'נטלמן אמיתי
ושומר על כבודי ושהרכילות בחבר'ה זה בכלל לא ממנו. אז אני
אומרת שלכל מעשה, מוזר ומטורף ככל שיהיה יש סיבה, או ערימה של
סיבות, ושלא יעשה טובות, כי כבוד זה לא העניין פה מבחינתי
בכלל.

אם הייתי פוגשת את מוקי במרץ או באפריל או במאי סביר להניח שלא
היינו מגיעים רחוק. אבל אנחנו הכרנו דווקא ביוני, כשעונת
הכדורגל כבר נגמרה. בדיעבד אני מבינה, שזו התקופה שבה מוקי
הופך מדי שנה מגולם לפרפר. בחודשים הללו הוא פנוי נפשית
לחלוטין לענייני רומנטיקה, כך ששום איתותי סכנה לא העיבו על
הרומן שלנו בשלב הראשון. אנחנו נורים אל תוך הרומן הזה כמו
זיקוק ביום העצמאות. בהירים, זוהרים ומפוצצים באנרגיה. הרומן
שלנו כה מסחרר, שמוקי מצהיר על אהבת נצח חודש אחרי הכרותנו
ומציע נישואים שבוע אחר כך ואני נענית, ראשי בעננים. אנחנו
עוברים לגור יחד ושוכרים דירה במגדל יוקרתי בצפון תל אביב.
אנחנו נפגשים זה עם משפחתו של זו וגם משפחה עם משפחה וגם שם
הכימייה שפירה. אבא שלי יעקב הולצמן ממש מאושר. הוא מחכה כבר
עשר שנים לנכדים שמבוששים לבוא. לא שלא היו לי מועמדים. אבל
לכל אחד הייתה שריטה מספיק עמוקה שפסלה את העניין.
מוקי אמנם טורח לומר בכל הזדמנות כאשר הוא עם החבר'ה, שאישה
אפשר להחליף אבל קבוצת כדורגל לא, וכולם מצחקקים אבל אני לוקחת
את זה כהתבדחות גרידא בין חברים. זה אמנם לא מצחיק אותי ואפילו
מעט חסר טעם, אבל אני לא מעירה לו על זה. אני מאוהבת ומדלגת על
זוטות.
אני לא יודעת מה אתכם, אבל לראות ערימת אנשים במכנסיים קצרים
וגרביונים עד הברך רודפים בשיגעון אחרי כדור קטן, על מגרש דשא
גדול, ממש לא עושה לי את זה. ניסו להסביר לי למה זה כן צריך
לעשות לי את זה אבל זה לא עזר. מבחינתי מדובר בשעמום מתמשך
וחסר כל פשר. מה בכלל הרעיון ברק לבעוט את הכדור? למה בעצם לא
לגעת בו גם עם הידיים? ומדוע דווקא כן מותר לנגוח בו עם הראש?
אני מרימה ידיים. כשמתחילה העונה אני מבינה די מהר שהדבר הכי
חשוב מבחינתו של מוקי זה כמה יצאה מכבי תל אביב בשבת. הוא מנסה
לגרור אותי אחריו למגרש, אבל אחרי פעם אחת בבלומפילד, מוקפת
בערימות של גברים, רובם מוזנחי מראה, חלקם צעירים מאוד, גסים
וצעקניים, ואחרים מבוגרים מדי, אבל גסים וצעקניים לא פחות,
כאילו נתקעו מנטאלית בגיל ההתבגרות, אני מוותרת. מוקי מעט
מודאג מחוסר יכולתי להבין את גודל העניין, אבל בטוח שבבוא היום
אני אתאהב במשחק הנפלא הזה.
ככל שמתקדמת עונת הכדורגל אני מבינה את עוצמת הבעיה. יש ליגה
ישראלית, יש ליגה אנגלית, יש ליגה ספרדית, יש ליגה איטלקית, יש
ליגה גרמנית, יש ליגה למחזיקות גביע, יש ליגה לאלופות, יש
משחקים בין נבחרות לאומיות, יש קדם אליפות אירופה, יש קדם גביע
עולמי, ויש סתם משחק ידידות. כל זה ממש מעניין את מוקי. בחרו
יום בשבוע שבו אין משחק נורא מעניין כזה או אחר ולא תמצאו.
לאט לאט אני חשה איך אני נדחקת לי לפינה. הגבר שלי או בעבודה,
שזה תקין בהחלט, כי יש לו קריירה נאה, או מול מסך הטלוויזיה,
מעיר הערות לשחקנים, מבקר את המאמן והשופטים. לפעמים הוא מתפרץ
בצרחות שמחה ומחריד אותי כליל. לפעמים הוא הולך לחברים לצפות
ביחד במשחקים. בשבתות הוא לובש חולצה צהובה וצעיף צהוב ונעלם
לשעות ארוכות למגרש וחוזר משם צרוד מאוד ומאושר מאוד, או מדוכא
מאוד. אני כבר הרמתי ידיים מלהתחרות באהבה הזו.

היום הוא יום הולדתי. אני בת שלושים ואחת. מוקי לא יכול לצאת
מוקדם מהעבודה כי יש לו ישיבה מכרעת עם לקוחות יפניים שהגיעו
לארץ. הוא מתקשר חמש פעמים במהלך היום לומר לי כמה שהוא אוהב
ושהערב, הוא מבטיח, יהיה מוקדש לגמרי לנו. בלי שום כדורגל.
כשאני תוהה איך זה ייתכן, הוא מסביר שדווקא יש משחק ואפילו רבע
גמר גביע אלופות, אבל שהיום הוא כולו שלי. הוא מציע שנצא לאכול
בחוץ, אבל אני אומרת לו, שאני רוצה ערב רומנטי שקט בבית. רק
שנינו. אני מזמינה קייטרינג איכותי ממסעדת סושי ידועה, מדליקה
נרות ועורכת שולחן לשניים. מתקלחת ומתייפה ומתבשמת ולובשת
בייבי דול שחור וחושפני. אני מעמעמת את האורות בבית וממתינה.
מוקי מתקשר לומר, שהישיבה מעט מתארכת ושהוא תכף יגיע.
מוקי מגיע מאוחר. קצת אחרי תשע. הוא מתפעל ממני -
"מותק", הוא לוחש לי כשאנו חבוקים, "את יפיפייה".
ועוד כל מיני מילים מתוקות. הוא מלטף ומחרמן ואנחנו מתנשקים
בתשוקה ואז אני עוצרת אותו ולוקחת אותו ביד אל השולחן. אנחנו
יושבים ומתענגים על הסושי. אנחנו שותים יין והכל ממש פוצי
מוצי. אני שולחת את כף רגלי היחפה מתחת לשולחן ומשחקת תוך כדי
בזין שלו דרך המכנסיים. אני חשה איך הוא מתקשח שם. גם אני
חרמנית רצח.
אנחנו לא מסיימים לאכול עקב החרמנות הזאת. הוא קם, מושך אותי
אחריו לחדר השינה ושם אנחנו מעיפים את הבגדים לעזאזל בשניות
ומתנפלים אחד על השני בתאווה. אני רוצה למצוץ אותו, אבל הוא
ממש הודף אותי ממנו.
"לא", הוא אומר, "אני רוצה לאכול אותך".
הוא משכיב אותי על גבי, ממש כופה אותי לשם ומתחיל לאכול לי את
הכוס. אני מייד חשה, שאני מסוגלת לגמור. אני מתפתלת ומתעוותת
ומוקי מחולל נפלאות עם הלשון והפה שלו ואני מנסה לדחות את
הגמירה, שלא תגיע כה מהר, אז אני תופסת בשערות שלו ומושכת אותו
מהכוס שלי ואומרת לו -
"אני רוצה שתזיין אותי".
הוא נענה, מניף את רגלי באוויר, ותוקע לי אותו מהר וחזק ומתחיל
לזיין. לפתע הוא עוצר ואומר -
"אכפת לך אם אני אפעיל את הטלוויזיה ממש חלש?"
אני די המומה מהבקשה הזו.
"עכשיו?"
"כן", הוא עונה.
"תדליק", אני מפטירה.
"שנייה", הוא אומר וניגש לסלון.
אני שומעת את הטלוויזיה מופעלת חלש על ערוץ הספורט. הוא באמת
חוזר תוך שנייה מלא רוך והכרת תודה.
"איזה סקסית שאת", הוא מציין בהערכה, נשכב לידי וחוזר מייד
לעניין. לוקח לי מעט זמן לחדש את התשוקה, אבל מוקי מנשק ומחבק
ומלטף ומושך ומגרד ומעסה ומזיין בהתלהבות ובחן. אני אוהבת
להתבונן בו כשהוא מזיין אותי בדבקות, פוקח ועוצם עיניו חליפות.
אני נאחזת בציפורניי בשרירי זרועותיו המאומצים והמתוחים, מלטפת
את שערו החלק וכתפיו, שולחת רגליי ומשכלת אותן על גבו התחתון
וחובקת אותו אליי.
"נשנה מעט תנוחה", מציע מוקי.
"טוב", אני מסכימה.
"תעמדי על ארבע".
אני מסתובבת. מוקי בא מאחוריי. אני חשה אותו מכוונן ואני עוזרת
לו ושולחת ידי לאחור, תופסת אותו בידית ועוזרת לו להכניס לי
אותה מאחורה. כשהוא דוחף לאט לאט פנימה, אני חשה איך הכוס שלי
נפתח, מילמטר אחר מילמטר, נכבש בהדרגה על ידי הגליל החמים
והחמוד שלו, שנעטף מיד על ידי הרקמות הפנימיות שלי. בעצם זה גם
כיבוש וגם סיפוח. וככה אני אוהבת את זה. ממש ככה.
"כיף לך?" מתעניין מוקי.
"כן", אני נאנחת מרוצה. "נפלא, תמשיך".
"נגה", הוא מודיע לי באנחה, "אני כל כך אוהב אותך".
מעולם אבל מעולם לא אמר לי את זה אף אחד באמצע דוגי. זה פשוט
ממיס אותי. פשוט יש לו את זה. הוא מתחיל לזיין אותי בתנועות
ארוכות. הידיים שלו מחזיקות אותי בתקיפות בישבנים, אחר מדלגות
ממעיכות למותניים, אחר מתלטפות בחן על הגב, או שורטות ברגש עם
קצות הציפורניים, מדגדגות את שדיי ופטמותיי ומשם חזרה לישבנים.
הוא מאוד ורסטילי. כל הזמן משנה תנועות, זוויות ומקצבים. ממש
כמו דיסקים במערכת. דקה וחצי רוק מתקדם, אולי ג'נסיס, שתי דקות
רומבה, לטיני, משהו עממי, דקתיים סמבה, קצת מנוחה, שתי דקות
קונצ'רטו לפסנתר מס' שתיים של רחמנינוב, ושוב חזרה לרוק, משהו
פופלארי. אולי אבבא. דנסינג קווין. מוקי כשהוא מזיין הוא מזיין
נפלא. באחריות.
"הנה", מתפרע מוקי, "הנה, הנה".
"מוקי", אני ממלמלת את שמו שוב ושוב כמנטרה, "מוקי, כן מוקי,
חזק, חזק מוקי, עוד, עוד, זיין אותי עוד מוקי", אני פולטת יחד
עם הגניחות שמתעופפות ממני חופשי-חופשי. אני חשה איך האושר בא
אליי ומציף אותי, צמרמורות-צמרמורות. אני חשה איך הגמירה שלי
הולכת ומתקרבת אליי. ברקע, למרות ההנמכה, אני שומעת את קצב
המלמול חסר הפשר והמתלהם מהטלוויזיה בסלון הולך ומתגבר. איכשהו
זה מתחבר לי לקצב שלנו. של מוקי ושלי -
"בקהאם לזידן, זידן לראול, ראול קצת אחורה לרוברטו קרלוס,
רוברטו קרלוס ל..."
"מוקי, אתה עומד לגמור?" אני נאנקת, "מוקי, כן מוקי, חזק, חזק
מוקי".
"שנייה", הוא ממלמל.
מוקי נעקר מתוכי במשיכה אחת. הוא יורד מהמיטה. אני שומעת דשדוש
רגליים יחפות.
"מוקי?" אני קוראת בשאלה, "מוקי?"
"שניה, אני כבר בא", הוא עונה לי בשקט מהסלון.
"שער נפלאאאאא" מריע הדביל מהמכשיר "רונאלדו,
רונאללללדדדדוווו גבירותיי ורבותיייייי".
"מוקי?"
"רבותיי, אנחנו רואים פה גאון בפעולה. מה יש לך לומר על זה,
אלי?" ממשיך הדביל.
"זה גאון אמיתי יורם", מנתח מהמכשיר בדעתנות מאושרת חבר לא
פחות דביל של הדביל הראשון.
"מה אתה עושה שם?" אני מקשה.
"כלום. רק רגע", מבטיח מוקי.
זה מתחיל להיות מעצבן. אני לא תמימה. יש לי מושג מסוים מאוד
ודי ברור מה הוא מסוגל לעשות שם. זה ממש לא מוצא חן בעיניי.
ממש לא. לעזאזל, זה מעצבן אותי.
"שום דבר, אל תזוזי, אני כבר חוזר. רגע אחד".

אני לא זזה. עומדת לי על ארבע ומתחילה לספור רגעים. ברגע
החמישים אני מבטיחה לעצמי לעצור כשאגיע לרגע המאה. אבל אני
ממשיכה וסופרת עוד קצת הלאה בכל זאת, וככל שהמספרים עולים אני
חשה איך הג'ננה שלי צוברת תאוצה וממריאה אל על. במאה חמישים
וחמש אני עוצרת, קוראת לעצמי מפגרת ודפוקה, מזנקת מהמיטה וטסה
ערומה וזעומה לסלון. החשדות שלי זוכים לאישור מלא. אני מוצאת
את מוקי שתול על הספה בפוזה של רץ מאה מטר לפני ההזנקה. הוא כל
כך נטוע בתוך הטלוויזיה, שהוא לא מרגיש שאני שם, עד שאני קופצת
ונעמדת כחומת הפרדה ניידת בינו ובין אהבת חייו.
"נגה", הוא אומר מופתע, "למה קמת, אני מייד חוזר".
"תגיד לי", אני שואלת, "אתה לא שפוי?"
"למה? מה קרה?" הוא אומר, אבל כלל אינו מתרשם ממני ומזעמי, אלא
מנסה לנוע מעט שמאלה ולייצר לעצמו קו ראייה תקין אל המכשיר.
"מה מה?" אני מתרעמת, "אתה מבין מה עשית?"
"מה?" הוא ממלמל, אפילו לא מביט בי, "מה עשיתי?"
"עזבת אותי באמצע זיון עומדת על ארבע בשביל כדורגל", אני מטיחה
בו בעלבון. עוד שנייה והדמעות בורחות לי החוצה.
"שנייה, תני לי רק לראות איך ההתקפה הזו מסתיימת".
אני כבר אתן לו לראות איך ההתקפה הזו מסתיימת. אני מסתערת על
התועבה ולוחצת על הכפתור ככה, שהוא כמעט נדחף עד לקיר של
הסלון. האור של הטלוויזיה מתקפל ונבלע לתוך חור שחור.
"מה את עושה?" הוא אומר בתדהמה ומתבונן בי פעם ראשונה בפנים.
"מה שהייתי צריכה לעשות מזמן", אני עונה.
"תגידי מה קרה לך?" הוא משתומם.
"מה קרה לי?" אני מתעמתת "מה קרה לך".
"תפתחי את הטלוויזיה", הוא אומר.
"לא".
"נו נגה, תדליקי את הטלוויזיה" הטון שלו מתקשח.
"לא."
הוא מתרומם על רגליו ומנסה להגיע אל המכשיר. אני חוסמת את
דרכו.
"תגידי, מה זה, גן ילדים?"
"אל תיגע בטלוויזיה", אני אומרת.
"תסתכלי על עצמך", הוא צוחק בחוסר אמון ומנסה לעקוף אותי ואני
נעה איתו, חוסמת את הדרך.
כשהוא לא מרפה ומנסה לחדור את המגננה שלי אני דוחפת אותו
לאחור. הוא מתבונן בי בהלם. מוקי בחור ממוצע קומה. אני בחורה
גבוהה וחזקה ולא מרגישה שום פחד משום גבר. בטח לא ממוקי.
"אני רוצה להדליק את הטלוויזיה", הוא אומר.
"לא", אני מניעה ראשי בסירוב.
"נגה זוזי הצידה", הוא מזהיר.
"אני לא זזה".
הוא מנסה לעבור ואנחנו מתחילים להיאבק. תחילה בשקט, בדחיפות
ומשיכות ואחר כך בצעקות.
הוא צועק "זוזי" ו"תני לי לעבור" ואני צועקת "עוף ממני"
ו"תעזוב" ו"אל תיגע בי" והוא צועק "תפסיקי, תפסיקי את זה מייד"
ומבחוץ אני שומעת את אחד השכנים צועק "מה קורה שם?" וגם "אם
אתה לא מפסיק אני קורא למשטרה". בשלב הזה מוקי איך שהוא מצליח
לכופף לי את היד ומכריח אותי לרדת מקופלת על הרצפה.
אני ממש על סף בכי מההשפלה אבל אני לא נותנת לו לראות אותי
מתפרקת.
הוא עוזב אותי ומדליק את הטלוויזיה.
"משוגעת", הוא מפטיר וניגש חזרה לספה.
זה חורה לי ברמות ואני יודעת שאני צריכה לספור עד עשר כדי לא
לעשות משהו באמת משוגע, לכן אני שוכבת על הרצפה וסופרת בלי קול
עד עשר. אז אני מתרוממת, ניגשת למטבח, חוזרת עם מספריים ושולפת
את התקע של הטלוויזיה מהקיר. הטלוויזיה נכבית. בהפגנתיות אני
גוזרת את הכבל של הטלוויזיה ונשארת עם התקע ביד.
"בבקשה", אני משליכה את התקע אל מוקי, "בילוי נעים".
הוא מתבונן בי במבט לא מאמין שהופך כעבור רגע למבט רע, קם
מהספה, ניגש לחדר השינה וחוזר לסלון לבוש לגמרי.
"לאן אתה הולך?" אני שואלת, עדיין בשוק ממה שעשיתי. הוא לא
עונה.
"שאלתי לאן אתה הולך", אני ממשיכה. הוא ממשיך לדמום.
כשהוא לוקח את מפתחות הפאג'רו שלו מהשולחן בפינת האוכל ופונה
לדלת הכניסה בלי לדבר אני אומרת לו -
"אם אתה הולך מבחינתי אתה לא חוזר".
"מה שאת רוצה", הוא מפטיר.
כשהוא יוצא מהדלת אני יוצאת אחריו עירומה למסדרון, שם הוא עומד
ליד המעלית.
"די מוקי תפסיק", אני מפצירה, "נו בוא, תיכנס הביתה, נו".
הוא לא מגיב. עומד ממתין למעלית ומתעלם ממני לגמרי.
"מוקי", אני חוזרת לאיים, "אם אתה לא חוזר עכשיו אתה לא חוזר
יותר בכלל".
המעלית מגיעה, הוא נכנס פנימה ואני מתחילה לצעוק "מוקי תחזור,
מוקי תחזור", אלא שדלתות המעלית נסגרות ומוקי לא חוזר. מי שכן
מגיעים הם דווקא השכן והשכנה מהדלת ממול, שיוצאים לראות מה
קורה ומי צועק ככה בשעה כזו בלילה. בלי לשים עליהם קצוץ, אני
רצה כמו שדה עירומה חזרה לדירה וניגשת למטבח. אני אראה לו מה
זה. אני לוקחת מהארון מתחת לכיור בקבוק עם נוזל להדלקת פחמים
ורצה איתו לפינת האוכל, שם יש קרטון מפוצץ במעטפות מבוילות
וממוענות עם ההזמנות לחתונה. אני שופכת על המעטפות ברוחב לב,
לוקחת מצית מתוך חבילת הסיגריות מרלבורו לייט חצי מלאה, ששוכבת
על השולחן, ורצה עם המצית והקרטון למרפסת. אני בדיוק מספיקה
כדי לראות את מוקי כשהוא בדרך לפאג'רו שלו.
"מוקי", אני צורחת מהמרפסת "מוקי! תסתכל".
הוא מרים אליי את עיניו. אני מציתה את המעטפות. הן נדלקות בבת
אחת ובלהבה גדולה ומבהילה וכל העסק מפיץ חום מהגיהינום. אני
מניפה את הקרטון, מעיפה אותו מהקומה השישית של הבניין למדשאה
למטה ומתבוננת איך כדור האש צונח לו, אלא שאני לא זורקת די
רחוק, ובדרך הקרטון מתנגש במרפסת של השכנים שתי קומות מתחתי,
מתנפץ לרסיסים, כמו זיקוק על ביום העצמאות, ולפני שאני מספיקה
לומר ג'ק רובינזון, כל רהיטי הגן והצמחייה של המרפסת שלהם
מתחילים לעלות באש.

אני עדיין עומדת עירומה במרפסת כששיירה של כבאיות ואמבולנסים
פורצת ביללות מזעזעות לרחוב. למטה עומדים השכנים מהבניין שלנו
ומהבניינים הסמוכים. במרפסות והחלונות של הבניינים ממול מציצים
ראשים סקרניים. הם צופים במחזה כמו במשחק כדורגל איכותי. מוקי
נעלם לי בתוך הקהל.
מורידים אותי עירומה עם מנוף. רסיסי מים מצליפים בי. מכסים
אותי בשמיכה. הפסיכיאטר קובע שאני לא פסיכית ושאני אחראית
למעשיי. משחררים אותי בערבות. המשטרה ממליצה להעמיד אותי לדין.
מוקי מנתק מגע. שילך. ואבא שלי חוטף התקף לב אחרי שבוע.