הוא מביט עלי, כאילו מרמז לי על הבאות.
הוא ימשיך לרדת, ואני אמשיך לרדת עם אישוניי במרדף מתמיד אחר
הבעותיו ההולכות ואוזלות.
באמצע השמיים, כמעט בגובה העיניים שלי, הוא מתבונן בי.
שולח לי אותות שקטונתי מלקלוט,
שפת סתרים בוהקת שכזאת...
ואני מספר לו דברים קצת כמוסים, בשפה פשוטה, כי קטונתי מלהתנסח
בשפתו השמימית והמקסימה.
הוא לא משיב, רק מתבונן בי, מטושטש מהורידי את משקפיי, חיוור
ומעומעם ובודד - לו רק היתה לנו שפה משותפת, איזה כלי תקשורת
נקי, אני בטוח שהיינו מסתדרים יופי.
הוא אובד מיום ליום, ואני מכיר את התחושה, ועוקב אחריו למרות
הכל, כמו חבר נאמן ותיק.
אני מבין אותו,
בלי אותות.
אוטוטו הוא נעלם
והוא מתבונן בי.
מבהיר לי שאני תעלומה בשבילו,
בדיוק כמו שהוא
תעלומה בשבילי.