המקום בו התבוססנו לראשונה, את זוכרת?
צנחנו על פני זמן קריר ותמים...
התמימות הפושעת היתה ואיננה,
כל שנותר הוא שיברון הימים.

הכבוד המזופת נשמט אל הקרקע,
והפארק משתרע עד קצה זרועות הזיכרון.
מה אספר לך, אינני יודע...
אינני זוכר את מתיקות הריקבון.


ואת שהלכת, לאין הלכת?
רחוקך הוא מרחק בל יתואר.
איני מעוניין לכפות או לגנוז,
רק לזכור ולדעת את מה שנגמר.

הקיר הנושן, אגב, החל דומע,
למרגש משב של רוח נוסטלגית...
הוא שאל לשלומך, באנחת געגוע
ואני, אינני יודע דבר.