אני יושבת לי מול עדת גברים מדושנים, שלובי זרועות מעל כרסם
המובלטת, זוללים עוגיות וקראוסונים, מביטים סביב בנשים המעטות
הסובבות את השולחן. הטלפון מונח בידי מתחמם. ואז הרטט מסב אותי
להתבונן בצג, ושם מופיע שמך. רוטט בידי החמה האוחזת אותו למלוא
אורכו. אני מניחה לו לרטוט בכפי. אתה משאיר הודעה. אני מתקתקת
SMS מתחת לשולחן. אהובי אני אתקשר מאוחר יותר. אני בישיבה.
ביי. ואני מרגישה את הדגדגן שלי מתמלא לאט, ועקצוצים נעימים
עוטפים אותו. והקולות נעלמים לאיטם, והיושבים נדמים לי לאוסף
של דמויות מטושטשות ומרוחקות מניעי שפתיים ומשמיעי קולות בלתי
ברורים. ואני כולי בדגדגן המתמלא, ואני מרגישה איך הוואגינה
שלי מתמלאת בלחות וחום, ומתרחבת, ושולחת לי פעימות דופק עד קצה
הרחם.
ואני משלבת את רגלי בחן, ומכווצת את שריר תחתית האגן ומרפה,
מכווצת ומרפה, ומרגישה זעה מצטברת לי בבית השחי, אך ממשיכה
לכווץ ולהרפות, והאזור כולו חם ולח ואני מרגישה את  הדם הממלא
את הוואגינה, וכל הגוף רוטט, וקצב הלב מתגבר, ואני רואה אותך
בעיני רוחי באותו בוקר שאברך הזקור רודף אחרי ומסרב לתת לי
לצאת. מחבק אותי מאחור ומסיר את מכנסי ובחטף חודר לי לאברי
המוכן תמיד לקראתך. ואני מתכופפת לעבר הספה ואתה מגביר את
הקצב, ואני רוטטת תחת הלחץ.


הי את איתנו? קורא לי הבוס...
והכל יבש לשניה ונעלם ואני חוזרת למציאות, לעיניים השואלות של
הסובבים והכל נדם.