לתומר

הוא נכנס אליי לחדר והתיישב.
"היי ?"
שאלתי בהפתעה, הוא אף פעם לא בא אליי סתם ככה.
"לא"
הוא ענה לי. הרגשתי מוזר, סך הכל אמרתי לו היי, למה הוא אמר לי
לא ?
"אני לא מוכן להיות ככה יותר"
איך ? חשבתי. ידעתי שאם אני אשאל אותו הוא ילך. וידעתי
שמתפקידי לתת לו תמיכה. אני הרי מאחדות האנשים שהוא באמת יכול
לדבר איתם.
הוא נשכב על המיטה ובהה בתקרה.
"חשבתי שאני יכול לדבר. אבל אני לא."
דמעה נפלה מעינו.
הוא היה מיואש.
ולא ידעתי מה לעשות.
הוא הסתכל עליי וחייך. כאילו ידע הכל. ידע שאני לא יודעת מה
לעשות.
"אבל עכשיו אני רק מבקש שתעשי לי שמח
כמו שרק את יודעת"
הוא ניגב את הדמעה, ידעתי מה אני צריכה לעשות.
קמתי ולקחתי טוש, ציירתי לו סמיילים על כל הגוף.
"תודה"
הוא לחש.
"תודה"

18.10.00