הקדמה:
"תביא לי את טבעתך עכשיו שין! אין זה כלל נתון לוויכוח! זוהי
דרכנו היחידה לצאת ממקום זה מכאן!" אמר סרקל בקול כועס. "וגם
כן לא בטוח" חשב סרקל לעצמו.. שין אף פעם לא ראה אותו כ"כ
עצבני ולחוץ, קמטי כעס הופיעו על כל פניו של סרקל וכל פרצופו
התעוות לגמרי.
שין גם חשב שממש לא מתאים לסרקל להתנהג כך! הרי בתור אחד
המשכילים על פני אדמות פאסר סרקל היה אמור לחשוב ברוגע וטוב
מהוא עושה.
מה קרה לו?
"נחכה לפראן, בטוח שאמא תשלח גם אותה לפה עוד מעט" אמר שין
בקול מפוחד.
פראן, השם הזה עשה כ"כ הרבה לסרקל, שערה הכחול והארוך שהיה
פתוח כמו מניפה רחבה וארוכה שהגיע עד הרצפה, גופה הרך והנעים
כמשי, שפתיה שטעמן היה כריח הוורדים בגן.
פראן הייתה אחותו של שין וסרקל שמח להיות בחיר ליבה, הם היו
מאוהבים עד כלות נשמתם.
סרקל נרגע כאשר מחשבותיו נעו לפראן וכשחזר היה הרבה יותר רגוע
והוא ניסה לחשוב מה אפשר לעשות כדי לצאת מהמקום שבוא היו
לכודים.
שין היה  ילד צעיר, בן 6. אבל לא סתם ילד בן 6, אלא בנה של
המלך פאסר והמלכה סירן! לילד זה היו כוחות בלתי רגילים ביחס
לשאר הילדים האחרים וכישרונו בקסם היה מדהים. הוא וסרקל היו
חברים מאוד טובים מנקודת מבטו, רק שלפעמים סרקל היה מאוד
מרגיז.
מנקודת מבטו של סרקל הדברים היו אחרים, סרקל היה יועץ הראשי של
המלכה, אחרי לימודים ארוכים על היקום, קסם ביולוגיה כימיה
מתמטיקה ועוד הרבה נושאים אחרים הוא נבחר מבין רבים שהתמודדו
על התואר הזה. הבעיה היחידה בכל העניין הייתה שין, בנה הגאון
והמעצבן של המלכה שאחריותו של סרקל הייתה לשמור עליו וללמד
אותו לימודים של רמה גבוהה, שחללו מתוכם סוגי מדעים שונים
וקסם.
סרקל בהה שניות מספר בשין וניסה לחשוב "איזה חטא חטאנו שנשלחנו
לצינוק המלכותי של פאסר?" וככל שחשב יותר הוא לא מצא תשובה.
הוא חשב כמה כל העסק הזה היה מתוכנן מתחת לאפו, ואיך הוא לא
יודע כלום למרות שהוא היועץ של המלכה.
"למה אני לא יודע כלום?" הוא שאל את עצמו, "מהסיבה הפשוטה
שלפני כ 10 דקות גילית שקיים כזה דבר 'הכלא המלכותי' שנראה שאי
אפשר לצאת ממנו!"הוא הסתכל על החדר וסקר אותו היטב, החדר היה
עשוי ממתכת זהובה והוא היה מרובע.
במרכזו של החדר היה הייתה טבעת מתכתית זהובה שהייתה כבליטה
קטנה מעל ריצפת החדר והיא הייתה בגודל שיכל להכיל 20 איש.
מהטבעת יצא אור צהוב  בהיר שעלה עד למעלה. "זה קיר האנרגיה"
ידע סרקל, הרי הוא המציא אותו.
זאת הייתה אחת ההמצאות היחידות בעולם שנבראו ואף אחד לא ידע
כיצד להרוס. רק בעזרת המחשב שהיה נמצא מחוץ לחדר היה אפשר
לכבות את הקיר.
"מעניין למה המלכה לא הורגת אותנו, כמו שהיא הרגה את המלך" חשב
לעצמו סרקל, זה אף פעם לא הוכח אבל בזאת הוא האמין.
בערך שנתיים אחרי ששין נולד המלך נמצא מת במיטתו לאחר הלילה.
השומרים אמרו שאין להם מושג מזה. לי הם אמרו שאולי זה הדבר הזה
שאמרתי להם שיש על האדמה, מתחת לממלכה שלנו,
"נחלה אמרת פעם שקוראים לזה?" שאלו בידידות
"מחלה" אמרתי "מחלה"....
"ידעתי שזה לא מחלה. ידעתי כבר אז שלמלכה מתכננת משהו, אבל כמה
זמן כבר? ועוד מתחת לאפינו! היא בטח צריכה אותי את שין ואת
פראן.. אחרת לא הייתה משאירה אותנו בחיים" חשב סרקל.
סרקל המשיך לסקור את החדר ושם לב למשהו מוזר, כשהם נכנסו היה
שק חום בחדר, סרקל היה בטוח שזהו השק עם האוכל. אך מסתבר שלא
היה זה שק אוכל. השק זז קלות, לאחר מספר שניות הגיח מתוך השק
איש,
האיש השתמש בשק בתור סמיכה וכנראה עכשיו הוא התעורר משנתו.
האיש לא היה איש רגיל כמו שסרקל התרגל לראות, האיש היה לבן
כסיד, מכף רגל ועד ראש, כולל שיער. פיו דימם, עיניו היו סגורות
"איכס!" קרא שין בקול חזק והפנה מבטו אחורה התקפל ועצם עיניו,
גם פניו של סרקל התעוותו מהמראה המזוויע של האיש. מקול הצעקה
ברגע אחד עיניו של האיש נפתחו, עניים לבנות כמו הירח המלא.
מבטו של האיש הלבן חדר את סרקל. לרגע הוא נתקף בפחד. כשפחדו
עזב אותו הוא ניזכר להעיר:"יופי, עכשיו גם אין לנו אוכל! מה
קורה פה לעז..." "לא ליד הילד" הוא חשב לעצמו בשנית. האיש הלבן
קם במהירות מפתיע, גובהו היה טיפה יותר נמוך מגובהו של סרקל,
שהיה בגובה של מטר שישים לערך.בהתחלה פניו של האיש היו תמימות
בצורה שהייתה מוכרת לסרקל, פנים עצובות וצעירות. אך מיד הדבר
השתנה, פניו של האיש התקשחו ונהפכו לזועמות. שערו הלבן גלש על
כתפיו והגיע עד לרצפה.
" מי אתה?" שאל סרקל.
האיש רק חייך חיוך עצוב והחל ללכת לכיוונים של שין וסרקל.
"מי אתה?" חזר סרקל בשנית בכל זועם מלווה במעט פחד.
"מזה משנה לך?"
"אני צריך לדעת מיהו שותפי לתא, אולי תוכל לעזור לנו לצאת
מכאן"
"אין לי זמן עליך סרקל, אני כאן כדי לעשות מה שצריך להיעשות
ולא יותר מזה"
"מה?" סרקל שאל בקול נאיבי.
האיש התקדם בצעדים מהירים לכיוונו של סרקל. לרגע סרקל חרד, אך
האיש בכלל לא שם עליו את דעתו. הוא עבר את סרקל והלך לעברו של
שין המפוחד הוא התכופף לידו וליטף את שערו בעדינות ולאט לאט..

"עזוב אותו! התרחק ממנו עכשיו" קרא סרקל אל האיש,
האיש הסתובב וחדר שוב עם מבטו את עיניו של סרקל.
"מה אתה מבין? חושב את עצמך חכם ויודע כל! אבל זה לא ישנה לך
או לאף אחד עוד מעט, אז תתאמץ ותהנה בדקותך האחרונות"
"אתה מאיים עליי?" שאל סרקל בקול מלא ביטחון, למרות שלא ידע
פחד כזה בעבר.
"אתה לא שווה את זה בשבילי" אמר האיש הלבן בעודו מפנה חזרה את
מבטו לשין המפוחד.
שין כולו רעד, אבל הוא הרגיש את כוונותיו של האיש הלבן והאיש
הלבן לא היה שם כדי לפגוע בהם, אך אם לא לזאת למה הוא כן היה
שם?
"אל נא תפחד ממני שין, אני יודע מה אתה מרגיש, זה קורה לכולם
בשלב זה או אחר" אמר האיש, סרקל עמד בשקט וניסה להבין למה האיש
מתכוון.
"אתה עכשיו חייב לבוא איתי זו הדרך היחידה שלך להינצל ואתה
יודע את זה"
סרקל הסתכל עליהם במבט מתנסה "לאן פנינו מועדות?" שאל סרקל.
האיש פנה עליו "אתה לא בא איתנו, אתה תלך בדרך אחרת.. אנחנו
נתפצל כדי שיהיה פחות סיכויים שיתפסו את כולנו..
סרקל, עוד מעט נצא מכאן ואתה תצטרך לרוץ לעבר המסדרון הימני..
תרוץ מהר כיכולתך, זה לא ישנה משהו אבל... אולי" זו הייתה הפעם
הראשונה שהיה צער בקולו של האיש הלבן כשפנה על סרקל. בקולו של
האיש הייתה נימה משכנעת ומשום מה היא שכנע את לסרקל שזה מה
שהוא חייב לעשות וכך יעשה, אבל איך הם מתכוונים לצאת מכאן?
"אני כבר חשבתי על הכל" אמר האיש בעודו מתיישר על רגליו ומתחיל
להתקדם לעבר שדה הכוח של הקיר כשהוא הגיע מספר מילימטרים מהקיר
הוא עצר והתחיל ללחוש דברים מילים מוזרות, חסרות כל פשר או
מעש.
אט אט מלחישות זה הפך להיות קול צרום וחזק שהדהד בכל רחבי החדר
ואם הקול האיש הוסיף תנועות ידיים.
לבסוף נשמע קול פיצוץ אדיר וכל החדר התמלא באור לבן.
סרקל נדהם למראה עיניו, הקיר נשבר.
"איך עשית את זה?" שאל סרקל, "אין לנו הרבה זמן, בעוד מספר
שניות תתחיל ההזעקה לפעול. רוץ סרקל לאורך המסדרון הימני וקווה
שאולי בפעם האחרונה נארה יהיה איתך"
סרקל הנהן ויצא במהירות, באותו רגע נשמע קול גבוהה ומחריש
אוזניים, סרקל ידע, זו ההזעקה!
הוא החל לרוץ ריצה מהירה בעודו מנסה לזכור את הדרך שבה נכנס,
הוא שמע קול צעדים מאחוריו ודיבור אנשים "הוא הלך משם"
"אחריו", הוא שמע את הקשתות הנמתחות מאחוריו גם כן. ומעט גם
יצא לו לראות חצים עפים ובדרך נס לא פוגעים בוא. "תודה נארה"
אמר לעצמו סרקל.
לאחר הרבה פניות וריצה במסדרונות כהים וצרים הוא ראה את זה,
אור השמש!
דלת הכניסה מסיבה זו או אחרת לא הייתה כלל עם שמירה והוא חצה
אותה במהירות הבזק והיה שוב בחוץ..
הוא לרגע עצר ולקח אוויר, "אה.. סוף סוף אוויר טהור של
ממלכתנו".
כן, שוב הוא יכל לראות את יופייה של ממלכתו, ממלכת פאסר
המעופפת, המקום היפה בכל היקום כולו.
ממלכת פאסר תמיד עופפה מעל ארץ, היא הייתה כמו אי ענק שהיה
גבוהה בשמיים, אף בן אדם לא ראה אותה מעולם.
אנשי ממלכת פאסר היו דומים לבני אדם בחיצוניותם אך בליבם היו
שונים.
נארה, יצר את ממלכת פאסר אחרי שהשמיד את כל בני האדם על פני
האדמה. אך למה לו להשמיד את בני האדם שהוא יצר במו ידיו?
בתחילת היקום נארה היה בודד ולכן הוא התחיל ליצור, תחילה יצר
ים, העולם היה ים אחד גדול. לאחר מכן הוא יצר אי אחד ענק שבוא
הוא תכנן להחיות את בני האדם והיצורים ולבסוף יצר את בני האדם
והחיות כמו שתכנן.
הכל היה טוב, ובגלל זה הגיע הרוע לעולם, בגלל שמתי שאתה יוצר
טוב זה אומר שיש גם רוע.
לילה אחד היה מטר כוכבים ומטאורים נחתו על פני האדמה של נארה.
מתוך המטאורים יצאו יצורים נוזליים שחורים שהתחילו להשליט הרס
וללמד את האדם מהו רוע. חלק מהאנשים מתו, חלק אחר נלחם בהם
בעוד הרוב הצטרף אליהם.
לנארה לא נשאר דבר לעשות חוץ מלהשמיד את בני האדם אשר יצר במו
ידיו.
הוא הציף את כל היבשה ונשאר רק ים, חלק מבני האדם ניצלו
כשהסתתרו מתחת לפני האדמה.
לאחר שנארה הציף את העולם הוא כלא בעזרת כל כוחו את היצורים
המרושעים ואת האל שלהם בסלעים מתחת לפני האדמה וכשעשה את זה
הוא איבד את רוב כוחו.
לאחר שלא נשאר כלום חוץ מים בכל העולם נארה הרגיש בודד ולכן
במעט הכוח שהיה לו הוא יצר את ממלכת פאסר.
בממלכת פאסר היו רק אנשים טובים ומבחינת נארה הם היו שם כדי
להגשים את שאיפותיהם של בני האדם החדשים שהוא עומד ליצור וכך
בני האדם הללו לא ילכו שולל לרוע. אך כשסיים את עבודתו נגמר
כוחו והוא לא יכולת ליצור עוד.
מלך פאסר ונארה היו חברים קרובים ובתור מתנה המלך פאסר יצר את
בני האדם מכוחו שלו ולאחר מכן גם הוא נחלש עד מעוד. כוחם של
נארה ושל אנשי ממלכת פאסר היו נתון באמונתם של בני האדם וברגע
שבני האדם הפסיקו להאמין בממלכת פאסר ובנארה נאבד גם כוחם.
שסיים סרקל להסביר את לעצמו את כל התיאוריה הזאת שלו הוא נזכר
שהוא עדיין צריך להמשיך לברוח, אך עדיין היה חיוך על פניו,
"האיש הזה טעה, זה הוא לא יומי האחרון! אני עדיין חי!" הוא
המשיך לרוץ כשהוא שם לב לדבר לא הגיוני, הוא לא נמצא על ממלכת
פאסר! הוא נמצא כמה קילומטרים מעליה! על אי בפני עצמו! אך
לצערו הוא הבין את זה מאוחר מדי, הוא היה על קצהו של האי באוד
השומרים של המלכה מקיפים אותו.
פעם ראשונה כיוונו קשת לכיוונו של סרקל, סליחה תיקון טעות.. 16
קשתות! אבל הם לא ירו.
הזה שהיה נראה המנהיג מביניהם הלך צעד קדימה וקרא, "סרקל, אם
לא תאלץ אותנו לא יעשה לך שום רע, אתה מתבקש לבוא איתנו בלי כל
התנגדות אחרת תיפגע" כשהאיש סיים את דבריו סרקל ידע מה קורה,
המלכה צריכה אותו. לתוכנית זדונית זו או אחרת והוא לא עומד
לעשות אותה בשום פנים ואופן, איך זה יראה לפראן?
"סרקל בוא בבקשה לכיוונינו" האיש אמר ברוגע.
עכשיו כבר סרקל לא חשב, בלי לחשוב פעמיים הוא קפץ מהאי..
האוויר אף פעם לא היה נעים כ"כ הוא חשב, חמים ונעים.
גופו של סרקל טס במהירות מדהימה למטה, הוא לא הספיק להגיע
לארץ, גופה כבר התקלה בדרך למטה ואיתו גם נשמתו

שין עצר לפתע, לא זז. הוא הרגיש את זה חשב האיש הלבן. ועכשיו
הוא ירגיש את זה לעד, זה לא יגמר לו אף פעם.
"בוא כבר שין, אני יודע אבל אין מה לעשות אנחנו חייבים לברוח
עכשיו, אין מה לעשות ואנחנו בטח לא רוצים להצטרף אליו"
שין עדיין עמד במקומו.
האיש הלבן הבין שאין דרך לשכנע אותו לזוז לכן הוא גרר אותו. זה
מאוד לא התאים לגופו החלוש.
שין לא התנגד, הוא פשוט לא נע.
הדרך נראתה כאילו היא לכך שנים, למרות שזה היה רק כמה רגעים.
כשהגיעו למבוי סתום האיש הלבן לחש מילים ושם ידו על הקיר, בין
רגע הפכך הקיר המוזהב ממתכת קרה לדלת עץ בלויה.
האיש פתח את הדלת הובילה לגרם מדרגות צר וחשוך.
האיש גרר את שין פנימה אחריו. הירידה הייתה די קצרה, תוך מספר
רגעים הם כבר הגיעו ליעד. היעד היה חדר קטן ומרובע בגודל של
7X7 מטרים, כל מה שהיה בחדר היה ריבוע מתכת אפורה שהיה תלוי על
הקיר.
"שין!" קרא האיש הלבן ותפס אותו בכתפיו, "תקשיב לי, אני הולך
להטיל לחש, כשאני אסיים את הלחש בתוך ריבוע מתכת זה יפתח שער,
תכנס אליו! פשוט תרוץ פנימה! אל תפחד"
האיש ידע ששין אכן יעשה את זה, בלי חשש ובלי להתווכח.
הוא עזב את שין והתחיל להטיל את הלחש, אור כחול התחיל לבצבץ
בריבוע המתכתי עד שהוא מילה את כולה
"שין! רוץ עכשיו פנימה עכשיו!"
שין רץ פנימה. "אני יכול עכשיו גם להיכנס!" חשב האיש, "אבל זה
אסור, זה יכול להשמיד הכול, זה ישנה את הע.." לפני שסיים את
מחשבותיו פילח חץ את לבו של האיש הלבן והוא נפל על הרצפה
גוסס.
המילים האחרונות ששמע היו "סין מה עשית?" בצעקה מעווית, משהו
קרע ברך לידו והחזיק את ידו, "אני לא מאמינה! זה אתה! אתה
הצלחת.. יהיה בסדר רק תישאר איתי" לחש קולה המתוק של פראן..

סוף הקדמה