איש הולך לחוף הים. מדובר במפרץ קטן וחולי, שומם וקירח מצמחיה,
עם סלעים שחורים ושטוחים שזרוקים בשני קצוות החוף. הוא מתיישב
על אחת האבנים ומתבונן בשקיעה. ארשת פניו אינה מוגדרת, אך אינה
חשובה לעלילה. האיש מוציא מעט מזון מהתרמיל - סנדוויץ, במבה,
אולי גם איזה פרי. הוא אוכל במהירות, מנצל את זמן האור שנשאר.
מעט שיירים, כמו פירורים, ליבת התפוח, ומספר במבונים נופלים אל
החול. האיש אדיש ללכלוך. בתור חומר אורגני, הוא חושב, הם
ינוצלו במהירה על ידי יצורי החוף. האיש אורז את דבריו בתרמיל
ועוזב את המקום.
קומץ נמלים תשושות, שריד מקן שהוחרב על ידי גאות גבוהה במיוחד,
עושות את דרכן בחול. מספר מצומצם עוד עוזר למלכה המגושמת עם
בטנה העצומה, אך בחוסר התלהבות מוחלט. הן יודעות שזמנן קצוב.
בדרך כלשהי הגיעו לחוף המקולל, שאין בו מזון, מים, או עתיד,
ועכשיו הן סופרות את השעות עד שימותו בייסורים ברעב או בצמא.
לפתע אחד הגששים מפריש אות מעורר תקווה. האסופה הקטנה הולכת
בעקבות הריח ומגיעה לשיירי המזון. הם ניצלו, לעת עתה. לאחר
בולמוס אכילה ארוך הן מתחילות להתחפר בחול ובונות קן קטן
ורדוד.
הנמלים מתעוררות מעט לפני השקיעה. הן מתחילות לצאת מהקן
המאולתר ולתפוס כיוון שונה, שאולי יוביל אותן לסביבה ידידותית
יותר. כשהן יוצאות הן רואות את האיש. עצום וחשוך, הוא נראה כאל
אדיר. פירורים ענקיים של מזון נופלים מרום השמיים על ידן.
עוגייה קולוסאלית, חצי אגס, ובננה רקובה מבטיחות את קיומן של
הנמלים לפחות לעוד שבוע. המלכה נושאת תפילת תודה והנמלים
מתחילות לגרור את השיירים אל הקן המאולתר, שאותו הן מרחיבות
ומשכללות כראוי לכמות המזון שמספק האלוהים הטוב. הוא חוזר מדי
יום בטקסיות לאכול את ארוחתו אל מול השקיעה. כמות המזון הגדולה
מאפשרת למלכה להתחיל ולבצע את תפקידה המוגדר, והשבט גדל. מספר
רב של צאצאים חדשים נולד בכמה מחזורים, הקן הופך למבנה עצום
ומרשים, וההיררכיה נהיית יותר מורכבת. הנמלים הוותיקות, שעזרו
למלכה להגיע ולהתבסס, מקבלות תפקידי מפתח בניהול הקן. חלקן
מהוות יועצות למלכה, חלקן אחראיות על אכסנת מזון, והמכובדות
ביותר, אלו שהמשיכו לסחוב את המלכה גם שאזלה כל תקווה, ממונות
על טקסי הדת. ואכן, מכיוון שמלאכת הליקוט חסרת תועלת בסביבה
הקשה, טקסי הדת מהווים את הפעילות החשובה והמשמעותית ביותר
בחיי השבט. בכל יום, מעט לפני שהאל מגיע לסביבתן, הנמלים
יוצאות מהקן ומסתדרות במעגל גדול. ברגע שניתן הסימן שמגיע האל,
הנמלים יוצאות במחול קצבי, וקבוצת הכוהנות מסתדרות בטקסיות
במרכז המעגל.  כל כוהנת ממונה על מרכיב תזונתי ספציפי. כשחסרים
סוכרים, למשל, מתפללת הממונה על הסוכרים לפרי או ממתק על ידי
גלגול זרע תפוח קדוש. כך ישנם מספר טקסים לקבלת חומר עתיר
חלבון, שומן או ויטמינים. השבט מקפיד לקיימן כל יום, והאל הטוב
ממשיך להגיע אל החוף השומם.
מספר שבועות עוברים והשבט משתנה ללא היכר. מטרופולין תת קרקעית
אדירה מתרוקנת מיושביה רגע לפני השקיעה. המחזה של כל כך הרבה
נמלים רוקדות את הריקוד הקצבי בהחלט מרשים. האיש מגיע, כהרגלו,
ופותח את התיק. לרגע זה חיכתה הממונה על השומנים. היא מתחילה
את תפילתה תוך כדי נפנוף בפסלון של האל שגולף מזרע חמנייה.
השבט קופא למספר רגעים מתוחים, ולפתע נשמע מהשמיים קול פיצוח
מחריש אוזניים. הנמלים מריעות באקסטאזה בעוד שברים גדולים של
זרעי חמנייה ודלעת נופלים על הקרקע. הן ממהרות לאסוף את
הרסיסים אל תוך הקן, ותוך מספר דקות נעלמות כולן מהחוף. כולן
מלבד אחת, שבוחנת את האל בעין עקומה. היא מעיזה לעשות משהו
שעליו חל איסור חמור בשבט - להתקרב לאל. בראשה עדיין מקננים
מספר סיפורים מיתולוגיים על כוחו של האדיר של האל. כיצד הוא
מסוגל להרוג אלפים בהינף יד, לרסק קינים ולהוריד שיטפונות
מהשמים. למרות כל זאת היא מתקרבת אל הישות העצומה ונוגסת קלות
בקיר הבשר האדיר שנישא מולה. הרגל זזה, בשאון ואיטיות, והנמלה
נסה על נפשה. הפחד כמעט ומשתק אותה, אך היא מבינה משהו חשוב.
לאל טעם של נקניק - משמע הוא בשר ודם. היא חוזרת לקן ועושה
מספר חישובים. היא מצליחה להגיע לנפח משוער של האל, והנתון
מכניס אותה להלם. היא מבינה שכל כך הרבה אוכל יבטיח את קיום
הקן לפרק זמן בלתי נתפס.
למרות הסיכון היא מחליטה לגלות לזקני השבט ששברה את האיסור
ונגעה באלוהים. היועצים מזועזעים, וממליצים למלכה להורות על
המתת הסוררת על ידי השלכתה לבריכת המלח הרעילה על סלע
הייסורים. המלכה מחליטה לרחם על הנמלה ולהשאירה בחיים. היא
נלקחת לרצות את עונשה - מאסר עולם ועבודת כפייה במחראות של
התינוקייה, ושם היא נמצאת שם מספר שבועות, מבלי לצאת אל עולם
השמיים. בינתיים משתנית המציאות. חורף הגיע. ימים קרים ורטובים
גורמים לכך שהאיש מפסיק להגיע כל יום. למרות הטקסים שנערכים
בקפדנות כבעבר, מלאי המזון הולך ומצטמצם. היועצות מתחילות
לדאוג, ומשכנעות את המלכה להפעיל לחץ על כוהנות הדת. עסקאות
מפוקפקות מתבצעות בחצר רוחשת התככים, השחיתות פושה בכל והסדר
ההיררכי עומד לקרוס. מעמד הפועלות ממורמר וגווע, ומספר תקריות
של גניבת מזון מאלצות את המלכה לנקוט יד נוקשה ולהורות על המתת
עשרות רבות של מתנגדות משטר בבריכות המלח הרעילות. יום אחד
נזכרת אחת היועצות בנמלה הסוררת שעובדת בניקוי החרא המועט
שמיצרים הצעירות הספורות שבוקעות בימים שחונים אלו. שני שומרות
מגיעות ולוקחות אותה אל המלכה ויועציה. הן שומעות את מסקנותיה
של הנמלה. כמות המזון המדוברת מבטלת את התנגדות הכוהנות,
והמלכה מחליטה להורות על הקמת צבא התקפי שמופקד בידי הסוררת.
שבוע שלם של אימונים מפרכים בשעות השמש הקשות עובר על כל
תושבות הקן. בזמן הזה הסוררת סוקרת את השטח ומסמנת כיווני
התקפה אפשריים. הטקסים ממשיכים להיערך בקביעות, על מנת למנוע
כל חשד בלבו של האל, ולמרות הדבקות הוא מופיע רק פעם אחת,
ונותן רק מעט סוכר כשכולן מייחלות לחלבון. התנהגותו של האל
גורמת למירמור כבד בקרב הנמלים המאמינות. המעט שעוד גרסו
שהתקפת האלוהים היא התאבדות משתכנעות שהפעולה היא הדרך היחידה
להבטחת עתידו של השבט. היועצות והסוררת משכנעות את המלכה
להורות על ההתקפה בפעם הבאה שהאל מופיע. כוננות-על מוכרזת בקן,
וכל התושבות מודעות לתפקידן המדויק בקרב. עמדת הזקיף מאוישת כל
היממה, ובהינתן האות יזוזו הכוחות ויהיו מוכנים לתקיפה תוך
פחות משלוש דקות. מספר ימים עובר על הקן בהמתנה לאל, אך לבסוף
הוא בא. הסוררת, היועצות, והמלכה עומדות על תלולית קטנה וצופות
בקרב מרחוק. חטיבה ראשונה מזנקת על ראשו של האל ממדף סלע גבוה,
בעוד השתיים האחרות עולות מכיוון הרגליים. כל שטח גופו מכוסה
בחיילות שנושכות את עורו ומפרישות חומצה מאכלת. האל זועם. הוא
מעביר את ידיו האדירות על גופו ומרסק מאות. ריח הגופות החריף
מתפשט במהירות באוויר ומגיע גם למחושי המלכה ויועציה. מהומה
פורצת על התלולית הקטנה, וחילופי האשמות בין האחראיות גורמות
לכך שהן מפספסות את נקודת המפנה בקרב. בתוך גופו של האל מופעל
מספר רב מדי של תאים לבנים שגורמים לשוק אנפילקטי. האל משנה את
צבעו, צווארו מתנפח, הוא מכחיל, וקורס על החול. האל מת. ריח
הגופות הנוראי מפנה את מקומו לריח הנפלא של אוכל טרי. החיילות
השורדות עומדות על הר המזון ושואגות, מוטרפות משמחת הניצחון.
המלכה מובאת אחר כבוד לטעימה ראשונה מבשר האלוהים. היא נוגסת
קלות בגופה בעוד הקהל מריע באקסטזה. לפתע כל השבט נדרך. הזקיף
שנשאר בפתח החוף מסמן עוד שני אותות. הנמלים המומות. בין
היועצות מתפתח וויכוח אם מדובר בגלגול של האל שנקטל, אך שאר
השבט קופא במקומו. אל החוף מגיעים שני אלים חדשים, שלפתע
מבחינים בגופה ורצים במהירות לעברה. בקול נרגש מוציא אחד האלים
מלבן אפור וקולני שאליו הוא משמיע סדרה של קולות לא ברורים.
האמבולנס מגיע לאחר מספר דקות, וזוג פרמדיקים לוקח את הגופה על
אלונקה. פעולה זו גובה עוד מאות חללים מהשבט. בסוף הקרב נשארת
המלכה ומספר מצומצם של נמלים בחיים. הנמלה הסוררת מוצאת להורג
בבריכות המלח, והאסופה הקטנה של השורדים מתחילה את המסע למקום
טוב יותר.