שיר שכתבתי למישהי שהייתי מאוד קשור אליה ועזבה

במשך שנים הסתובבתי באפלה.
באותן שנים נשמתי, ישנתי, אכלתי,
שתיתי, ועשיתי את כל אותם דברים
אשר אדם עושה בחייו, אבל בפנים.
הלב הנפש והנשמה שלי היו קפואים ומסוגרים.
באותן שנים הייתי קיים,
אבל בזה בעצם הסתכם העניין.
כל זה נמשך עד לפני כשנה.
אז פגשתי במלאך.
מלאך אשר הראה לי את שביל האבנים המוארות.
אשר הוביל אותי אל האושר.
מהרגע שרגלי דרכה לראשונה על השביל
הרגשתי יותר ויותר טוב.
עכשיו המלאך אומר לי
"שלום אני הולך, ומעכשיו אתה בזכות עצמך"
אני קורא לו אל המלאך
"בבקשה מלאך אל תלך אני עוד צריך אותך",
אבל המלאך הולך לו. הוא הולך,
אבל לא לפני שהוא נותן לי קצת מההילה שלו.
ככה אני נשאר שם בקצה השביל,
כשאני על הברכיים בוכה אל השמיים,
וקורא לו למלאך בתפילה חרישית אשר יוצאת מליבי.