אף אחד לא אוהב לשמוע על צבא, ורק בגלל זה הסיפור מתחיל מהסוף.
לא מהסוף של הצבא, אל תגזימו (וגם קשה לי לתאר או לחשוב על זה
במצבי), אך זהו סוף היום, שזה דבר חיובי בהתאם למה שנתון לי שם
בדובר צה"ל, אז הכל נגמר, כמובן באופן יחסי ליום, וזה מה
שחשוב.
 יום שני כבר, כמה טוב שיום שני, משהו למאי, משהו לאייר, כבר
מזמן איבדתי את תחושת הזמן במשרד הקטן והלחוץ במרכז בנין
המשרדים המחודש בקריה, לפחות את עצמי לא איבדתי, כולי מאושר
ושלם.
 תמיד אהבתי את ימי השני, הם כבר מסמנים את הסוף, הם מסמנים
את סוף השבוע הקרב ובא, את תחילתו, את סוף תחילת השבוע, ותחילת
סוף השבוע, מין נקודת איפוס שבין הדברים, בין טוב לטוב, זמן
להיזכר כמה טוב לך (כן, בטח), להיזכר ולהבין מה הולך.
 יום שני הוא סוף השבוע, כאמור, כן. הרי ידוע שסוף השבוע
מתחיל לו באיטיות ביום חמישי אחר הצהריים כאשר יוצאים מהצבא
ומסתיים בראשון בבוקר, כשחוזרים, אך לא! מה שידוע לכולם אינו
ידוע לי, וגם לכל מי שיקח חלק באמון העיוור שלי.
 הרי סוף השבוע עצמו באמת חל בין חמישי אחר הצהריים לראשון
בבוקר, אך סוף השבוע ניתן לשמיעה, הרחה, ממש כמעט למישוש כבר
ביום שני. והוא בכלל נידף מבגדינו, נחירנו וניצוץ עיננו רק
ביום ראשון בערב, שמנסים לזכות לאיזה משחק NBA בערוץ הספורט,
שוב נדפקנו עם צ'רלטון.
יום שני זה טוב, הרי "מחר אומרים שמחר אומרים מחר", ומה רע
במחר? זה עובר מהר ובקלות, אין פה אינוס לקצב או מטרה מסוימת,
רק לעשות מה שניתן עליך לעשות בחובה, ולהוסיף אולי, אם מוחך
מוטרד באמת, דברים משלך שבאמת אהבת, אבל באמת שלא חייבים.
אז  היום הראשון של תחילת סוף השבוע מסתיים לו, הוא נשאר שם
במשרד עם אותם משמרות לילה, מאבטחי שערים, מעליות ריקות ועובדי
מחקר מודיעין תמימים שחשבו להם לתפקיד מעניין בשירות אך נפלו
על שעות רבות של האזנה למרגלים שמספקים מתכוני קרפלך ישר
מהחמ"ל הפולני בצפון קרקוב.
אי אפשר לרוץ מהמשרד אל תחנת האוטובוס, גם כנראה לא ממש
מכובד, אותם אנשים שעולמם צר ומצר עליהם צופים בך מהחלון, דמעה
זולגת מעניהם, ומה, נרוץ בחיוך? נציג להם אצבע משולשת? אין זה
יפה או אנושי.
כל המסיימים הולכים להם יחדיו, כמעט באותה שעה, תמיד לאותו
מקום. פעם מבעד למדרגות ופעם באמצעות אחת מששת המעליות שעומדת
לנגד עיניי בכל שניה ביום שירותי, הן אומנם קלסטרפוביות משהו,
מעוצבות בחוסר טעם וללא מראות בקיר האחורי, אבל נורא מהירות
ואחלה מקום מפגש לחיילים בודדים (בכל מיני מובנים, למבינים)
וחיילות נאות מראה.
 הגשר הגדול מכביד על עיניי מוכות מחלת הקרטוקונוס, הוא מסיבי
ומתנוסס ברוח כעלה נידף, הפחד מתעצם אך למעשה אין ממה לפחד,
כבר הרבה חיילים עברו עליו ומכוניות, משאיות ושאר קופסאות פח
ממונעות תחתיו. אפילו מספר אנשים קפצו ממנו, או לפחות התכוונו
לכך, כך שאין ממש מה לדאוג ממעבר ביום שני, או בכל יום אחר
לקראת סוף השבוע.
 רגליי כבדות עליי, אי אפשר להיות פזיזים לקראת יום קדוש
כתחילת סוף השבוע, כולי פחד שמה המדרגות הנאות לא יעבדו ואאלץ
לעלות במדרגות הרגילות והקטנות, או אולי שאראה איזה אדם לא
אהוב עליי בדרכי על הגשר הצר ומלת ברירה אאלץ לדון איתו על
ענייני היום, שכנראה יוחלקו להברות של: "א-הא", "ואא..."
ו"הממ", שיחות חולין זה לא הקטע החזק שלי עם אנשים לא מוכרים
נפשית, חייבים לזכור את זה.
 צעד - צעד אני מטפס אל על, ואז המדרגות מושכות אותי מעלה,
כוח אלקטרו-מגנטי המהווה גילגול לכוח מכני של גלגלי השיניים
מתחת למדרגות הנעות, כמה שהן נאות וחשובות, וכמה שהן עמוסות
חיילים מאושרים, ערב רב של מדים, צבעים, ולכולם חיוך זהה.
החיוך אומנם ברור מהיכן מגיע, אך לעולם לא נדע לאן הוא הולך.
אולי אותו חייל או חיילת נאלצים לנסוע בשלוש רכבות וחמישים
ושבע אוטובוסים כדי להגיע לביתם בטיזילוך, או שאולי בעצם הם
חושבים על לילה אתמול עם החברה או לילה מחר עם היום הולדת
החד-שנתי, ומה שבעצם יכול להיות, זה שנתקע להם החיוך בגלל
הפרעה עצבית, חיוך גדול מרוח על הפנים היפות של הבחורה, וכל זה
לא מסוף יום או מזה שהיא מתחילה איתי באופן קיצוני להחריד, היא
פשוט בעלת חיוך שנתקע, וזה לא כיף, כנראה שבכלל היה עדיף לה
לחזור הביתה באוטו.

    אני מוטרד מדיי, אני חייב לציין. מדובר בהליכה פשוטה
מבניין, שנקרא לו - חדש, דרך גשר, שנקרא לו - ארוך, אל תחנת
אוטובוס, שנקרא לה - גן עדן. כן, מחשבותיי נודדות בתוואי קווי
האורך הידועים בכל המזרח התיכון, לא יודעים להישאר בתוך עצמם,
מבקרים במנזרים בצפון קפריסין, דברים עום "פוס" בסוף ביוון,
ואפילו במגדל דוד בירושלים, מעלה ומטה, לכל הצדדים, רק בקו ישר
אינם יכולים להישאר, אני פשוט לא מבין. אני חייב להודות על מה
שיש, וזה פשוט לא עובד.
 הפחד מדברים מפחידים גבר, פחד שכזה אין לאף אחד, רק בי הוא
מוחדר מדי יום ויומו. חושש מהרע ביותר, שמה אולי הגשר יבצע
איזושהי מחווה לאריק זאבי עם וואזרי לעצמו אל תוך רחוב המסגר,
על צד מגדלי עזריאלי המבהילים, אבוי.
 אני מהלך, נעלי הצבא הכבדות והשחורות שלי, שהרווחתי ביושר
מספקי חיל הלוגיסטיקה מכות בחוזקה על הגשר, הרעשים אינם תמימים
כידוע אך הפחד הרציני מתרכז בכך שהגשר נד ימין ושמאל, כאילו
הוא גשר על חוטי תפירה, יש מין ההנחה שאם כ-20 חיילים שמנמנים
יקפצו על הגשר בו זמנית כמשפחת ארנבים מיוחמים הגשר פשוט יתרסק
ויפול אל עבר הכביש, ימחץ מכוניות לרוב, יגרום לפקקי על ולמשבר
קניות ממש רציני בקניון עזריאלי הסמוך, שלא נדבר על איך
שהחיילים יחזרו לביתם, הפחד גבר וגבר, אני אפילו מעז להזדהות
ולחשוש בשביל צבא שלם, מה קורה איתי?
 הכל נד ונע, במהירות, ברעש, המתכת משקשקת, עיניי מרצדות ולא
מבינות, מסביבי רעש, סאון, רוח חזקה, מחשבות אובדניות קורעות
את עור התוף, ולפתע - הגשר לא נופל. אבל אני כן. כורע על ברכיי
ומביט מעלה, כל מה שאני רואה זה לבן, אפילו ירוק לא. ראשי
סחרחר וסב סביב עצמו מאות פעמים בשניה, הגשר אומנם עומד ואונו
חזק, אך אני, באופן מנטלי ומיותר, מפוצלח על הכביש, נדרס עשרות
פעמים ע"י פיג'ו 206 של עשירות שנוסעות לעזריאלי, איזה כאב
ראש.
 אני מתחזק, קם על רגליי, קם בגאון, גבי מחוזק ומיושר, עיניי
ממוקדות, שעוני מסמן סוף שבוע, וכמה שטוב שכך, זה הרי סוף
שבוע.

    מכל צדדי גשר חזק ויציב, גשר שאפשר לסמוך עליו, על אותו
חבר מוצל מהלכים מאות חיילים, לא חושבים על קפיצות של הנציגים
השמנמנים מהם, לא חושבים על סוף השבוע, חיים את הרגע שלהם,
מחכים לחזור מהרכבת ולישון, אולי ולראות קצת סדרות בטלוויזיה
לפני.
 אני ממשיך לסוף הגשר, יורד במדרגות ונלחץ בין עשרות החיילים,
על המעלית היחידה לנכים כבר מזמן וויתרתי, אני נעזר במעקה
ומקפץ בין שלבים, מקווה להגיע מהר לתחנה האוטובוס, אני מוכן
להסתפק אפילו בקו 51 מלחיץ ולחוץ אם לא יבוא שום אגד, אני לא
אפגע, באמת.
 בקפיצה גדולה שכולו אושר וציפיות אני מקפץ מהמדרגה השלישית
לסוף אל המדרכה, ידיי בתנועות שמחה, פניי בחיוך ענק, פרוס
לפניי כשטיח פרסי בביתו של הבחור האירני ההוא, אתם יודעים,
הוא.
 הגשר נופל, מתרסק. מתפרק מיסודותיו באופן יסודי ואט אט,
מכולו וטילו, מפיל עצמו על הרצפה, מוחץ מספר משאיות דואר
קטנות, אולי גם איזה קטנוען מפיצה-מטר בטעות, החלקים לא ניתנים
לספירה, של שניהם.
 כנראה שהחיילים השמנמנים החליטו לקפץ, או שאולי איזה פיגוע
חל, ובעצם הסיכוי לרעידת אדמה או פשוט יד אלוהים הגיונית באותה
מידה, מה הסיכוי שזה יקרה ככה פתאום.
 וכנראה שאוטובוסים לא יגיעו בקרוב, אלא אם יש להם דרך לקפץ
מעל 20 מטר אבן ומתכת השרועים על אספלט מעוך, אפילו מסוק פרטי
שאשיג בעזרת ממוני הדל לא יעזור, אני בערך תקוע שם, כך ביום
שני, תחילת הסוף שבוע שנראה שלעולם לא יגמר, קו 51 לא יסתפק
אפילו בי.
  החיוך שנמתח מאז שקפצתי באושר מהמדרגות, מאותן 3 מדרגות עם
ידיים באוויר לעבר תחנת האוטובוס הענקית המשיך להיתקע שם. כך
הייתי, עם  פשוט חיוך שנתקע, וזה לא כיף, כנראה שבכלל היה עדיף
לי לחזור הביתה באוטו.