גושי לבה מעופפים מעליי כציפורים בנדידה באמצע החורף. האש
הקודחת מעומק האדמה מאבקת את האוויר הקודר, פורצת אל עבר השמים
המעוננים, השמים שעוד לא הספיקו לפגוש באור הבוקר, עדין לא
זהרו במלוא הדרם, עוד לא יצאו לצחצח שיניים בנחל השוצף-קוצף
ליד ביתי.
 אני לא מודה שעשיתי את זה, אני לא אשם בשום דבר שקרה. קורה
מדי פעם שעיר שלמה נשרפת, לא?  - נגאסקי, הירושימה, פומפיי? לא
משנה הדרך, אלא המוצא הסופי, הכל נשרף, וזה מה שחשוב, ובעצם
עצוב, אבל מה שיש.

כמו תמיד אני קם בבוקר, אין צורך להתעכב על עניין זה, לא
בדיעבד ולא בזמן האמת, הקימה ברת ביצוע ומשמעותית כאחד, חשובה
ויעילה, וצריך לעזוב את העייפות והחוסר בהירות, הסוף מה
שחשוב.
 כמו כל בוקר מאז שפגשתי אותה קמתי עצוב, דמעותיי ידעו לפרוץ
מבין עיניי בתזמון מדויק כשעון מעורר. הזיכרון בה היה כואב.
הייתה כה יפה, שערה מתולתל, עיניה תמימות, גופה דקיק אך מעוגל
במקומות הנכונים, גורם לי לרצות ללטפה בעדינות, לפגוש בה
באישון לילה ולחבקה עד קץ השחר, להצמיד עתידה בעתידי, ייעודה
בייעודי, להחזיק בידיה עד אינסוף, עד הסוף.
 קרה ונשבר לה ממני, ואני כשבור איני יכול להתמודד, הסתפקתי
בלבד להתבוסס בדמי המריר.
 פעימות ליבי לא עצרו, המהירות לא חלפה משגרת יומי, ממול
עיניי ראיתי עשרות מחזות, בעודי פיכח ושלם, מחזות בה רוקדת,
מחזות בה מנשק אני לגופה העירום, מחזות בה היא לוחשת לי, בה
אני מספק לה חיבוק גדול, שורף את ליבה עד תום.
 אפשר להודות, הכה בי הגעגוע, כל יום הכה בי, כמו שלג בחג
המולד, ידע להגיע בכל שעה עגולה, להזכיר לי מתיקותה, בין אם זה
היה בעבודתי בגינה, או בין אם זה היה בדיג בנהר ביום שבת. לא
משנה מה קרה, לפתע נפקחו עיניי, אורות העולם התבהרו לפתע וצליל
ענוג רשרש על האוויר הסובב אותי. יכולתי לדעת, אך לא להרגיש.
 הייתה זאת הפעם ה-541 שזה קרה, אמת, לא נמאס לספור, זה לא
יגמר לעולם. רק הפעם, אולי בהשפעת גורמים
אקלימים-מוזיקליים-פרו-יהודיים שרחשו בכפרי הזניח, שמעתי גם
צעדים. אותם צעדים יחפים על זרדים יבשים לשפת הנהר, רגליים
קלות, מהלכות להן בזהירות, חושקות במי הנחל.
 וכך היה, בפעם ה-541, כרגיל, אני יושב לי באותו בוקר שבת,
יום חופשה מעבודתי בגינה, יושב על שפת הנחל, חושב. כרגיל אני
נאנק מצער על זיכרון אהבתי, זיכרון התלתלים, מגע הקטיפה, ריחה
הקסום, העלום.
 בהייתי באוויר פוסקת ברשרוש המים. מבעד לעצי הפרי חומקת לה
נערת חמד ערומה, כבת 19 הייתה. שערה בהיר,  גולש על צווארה
וכתפיה בגווני השמש, נח כתינוק על ערמת קש.
 פניה טהורים ותמימים כאחד, שיא הפשטות שיכל הטבע לתת, הכל
עומד על פי פרופורציה, במרחקים שווים, במבט קסום, בחיוך שאינו
ברור למיטב הקוסמים, המנחשים והפסיכולוגים.
 כתפיה נחות על גופה הקליל, אותה נימפת הרים יפיפיה לא ראיתי
מאז ימי בגרותי, כמלאכית הבאה לבקרי מגן העדן המסתורי, לצחקק
לי על מה שאין. לרדות בי.
 הייתה היא ערומה, שדיה אגסים, עומדים בשיא טבעיותה, מושפעים
מעצי הפרי המקשטים את הנחל הזורם ממורד ההר. פטמותיה הכתמתמות
זקורות מקרירות הבוקר, בטנה רזה ורגליה דקיקות, ערוותה צעירה
ובתולית, שפתיים אדומות עם מרקם בהיר, אפילו תפוחים שכאלו לא
אכלתי מעולם.
 רגליה כבר בשפת הנחל, היא מתקרבת אט אט לעומקו, אני מתיישב,
מתעלם מהכל ומביט. מביט בה נכנסת, מרטיבה את פלג גופה התחתון,
רועדת לה, מחייכת לעצמה בביטחון שהיא לבד שם, אותה נימפה
אלוהית אשר יצאה מבעד לעצי הפרי, נראה כאילו חייה בערום כדרך
ארץ, רגילה להשתכשכות זאת במי הנחל מתחת לביתי.
 אין אני יכול יותר, היא עושה בה רגישות שלא ידעתי כמעט
שנתיים ימים, גופי מצטמרר ובמוחי עולות מחשבות נשכחות, איך היא
עושה זאת?
אני קם והיא אינה עוד שמה לב לנוכחותי, היא רוחצת לה במי הנחל
הקרירים, נוגעת בשדיה, בשערה, מחייכת וצוחקת לעצמה כאילו
מסביבה עשרות מחברותיה והן משחקות במשחקי ילדים.
 אני עומד מאחוריה, מביט בהשתקפותה במי התכלת, רואה בחצי גופה
בשבירת האור מעל פני המים, והיא בוחרת לא להרגיש בנוכחותי.
 אני בא לפתוח פי לקריאה, מנסה לעמק את קולי, לחייך כמו שלא
חייכתי שנים, להיות מסביר פנים, קשה לדעת איך תגיב נימפה בהירת
שיער לבחור שמופיע מאחוריה במי הנחל.
 בטרם הספקתי היא הסתובבה, השקט צף והקיף את שנינו, מטר הפריד
בינינו, המטר הכי קרוב שיכולתי לדעת אי פעם. יכולתי להרגיש את
עומקה, יכולתי לנשק לחיוכה. היא לא פחדה, לא ברחה. עמדה שם,
ערומה, חצי משדיה על פני המים, שערה רטוב ומטפטף, עיניה חודרות
לעומקי, עושות בי תהליכים שלא ידעתי עוד מאז הפעם האחרונה
שאכלתי אוכל מקסיקני טבעוני.
 היא קרבה אליי, אני מנסה לאחוז בעצמי עד אין קץ, שלא להיות
הראשון שקיבל התקף לב, שבץ, אי ספיקת כליות ואימפוטנציה כוללת
בו זמנית.
 היא עומדת מולי, מיותמת, תמימה כרגיל כמו ברבע שעה שאני מכיר
אותה. אני משלח ידיי, נוגע בקצות אצבעותיי בעורה החשוף, מעביר
אצבעותיי ממותניה, דרך בטנה - אל עבר שדיה. היא אינה זזה. אני
רוטט, המום. היא רק מחייכת אליי, בוהה בכוכבים.
 ולפתע, כך פתאום. חיוכה נעשה מתוק יותר משידעתי אי פעם, היא
התירה עיניה מאחיזתה באוויר, מביטה בי בענווה, מורידה ידיי
מגופה בעדינות וקרבה אליי.
 היא מטה ראשה, אוספת שערה לאחור, קרבה לשפתיי, אני כלא שפוי
מנסה להירתע, אך בדרכים קוסמיות שלא נגלה לעולם, גופי נוטה
קדימה, קרב אל גופה, כנראה שליבי עולה על הגיון מוחי, לא אכפת
לו מהדרך הלא הגיונית בעליל שבה זה קורה, העיקר שבסוף זה כבר
לא יהיה משנה, בסוף נשכח הכל. היא קרבה עם שפתיה אל שלי = קרבה
לנשק, אני קרב אליי, שני גופים רטובים, ענוגים, צמודים -
השפתיים קרבות;

בדיוק  היה זה הזמן להיזכר בכל הרוע שבעולם. להיזכר איך פסקו
חיי מלהכיל אחרי שברחה ממני אותה מתולתלת יפת עיניים, שאיבדתי
עבודתי, איבדתי משפחתי - איבדתי חיי. ברחתי אל הפרברים. אותו
כפר על יד הנחל. בית העץ שלי ידע להכיל אותי ושאר הטרמיטים,
שבאופן אירוני עיכלו אותו, כמו ששברון ליבי מכלה אותי. העצב
התדרדר והדביק כל אדם, אירוע או עיקרון שקשר אליי, חיי נעשו
שחורים, אפלים. רק הנחל נתן בי מנוחה, נתן בי מנוחה מהטוב
היחסי שיש לי, כמה שהוא רע, ולחשוב על רוע גדול יותר, לדמיין
את השדים שלוקחים אותם מבחירתה, מחייכת אליי, בעודה שוכבת עם
אחר. בעודי בוכה לבד באותה כפר, ליד אותו נחל.

היא ברחה לאחור, הנשיקה לא הגיעה. היא התרחקה לה, כמעט ועפה על
פני מים. נס גופה עד לחוף, אך חמימותה וחיוכה נותרו ממול
לשפתיי, שומרת על אותה הבעה שקטה וקסומה, מהלכת לה כמעופפת על
פני מים לאחור, מגיעה באיטיות אל עבר החוף, מחייכת לי שאבוא
אחריה, או שרק מבדידותי רק רציתי שיהיה לכך, בכל זאת עקבתי אחר
מסלולה.
 היא המשיכה להלך ערומה מבעד לעצי הפרי, בריצה קלילה, גופה
ממטיר טיפות מים מאותו נחל, קרני האור חודרים מבעדן ויוצרות
סביבה הילה, השלמות שבורחת, איני יכול שוב לאבדה.
 הנימפה הרכה מהלכת לה בין עצי הפרי, נוגעת בענפים, נוגעת
באדמה, מסתובבת סביב עצמה, סביב עצי הפרי, סביב מעמקיי
מחשבותיי כהרף עין.
 אני מחפש אותה בין העצים, מביט על הנוף, נראה כי החורשה אינה
נגמרת, רק מזהה טביעות צעדים על החול הרך, צעדים רטובים, קלים.
ואז ראיתי אותה - עומדת שם, מביטה לשמים, איננה זזה, אני מתקרב
לאיטי, מקווה שלא להבהילה בשנית - והיא? היא שומרת על חיוכה
הקבוע, אני בטראנס משלי, מעדיף שלא להבין מניעיה, ממשיך לנוע
לעברה בצעדים חלשים.
 עומד מולה, בא לגעת בגופה והיא נעלמת, מופיעה מאחורי, מושיט
אני יד, והיא מופיעה מספר צעדים מימני. אני קרב אליה, והיא
בורחת בריצה, נעלמת, מופיעה מאחורי, ואני קרב, והיא אובדת,
ואני אובד בסבביה, מחכה לסוף המשחק הטיפשי, והיא אינה תמה, ולא
נראית כנהנית, פשוט כאחת שעושה זאת מלית ברירה כלשהי.
 החלטתי לעמוד, לא לזוז, להמתין להוראותיה, לא לחפש אחריה,
לתת לה להוביל אותי. היא נושפת באוזני לפתע. ורצה.
 אני עייף בליבי אך נאלץ להמשיך במרוץ, חייב להגיע אליה, ליבי
יודע מה ארוויח. יודע שלא אאוכזב שנית, שאוכל לדעת שמחה ואושר
באמת.

עקבותיה, סימני רגליים צעירות, הם כולם מובילים בדרך אחת,
נראית היא כקצרה ביותר, היישר אל תוך פיר ההר לצד הנחל, השוכן
לרגלי ביתי הנגוז.
 ידעתי שפיר זה מסוכן, לא  רק ממרדפי אחריה, לא רק מהעובדה
שזה פיר, אלא מעובדת ההר, שהוא בעצם אינו הר רגיל, אלא הר געש,
כמוני, שמתמלא עם השנים באלפי טונות של לבה רותחת מתוך האדמה,
אותם אנשים הדורכים ומרעידים את הכפר שמעליו הוא נפרס כמעט
וגורמים לו כל שנייה להתפרץ, לצאת אל אוויר העולם שאין בו ואף
טוב אחד.
 הלב חזק ממני, המוח כבר נמס באותו שבץ במים, רגליי נשלטו
בכוח לא נודע שאין השפיע לפני ולא ישפיע אחרי. אני מהלך, אדים
יוצאים מקירות הפיר, החום מלהיט את רוחי, רגליי שורפות, ריח
שרפה מערפל את מחשבותיי אך אני ממשיך קדימה.
היא נגלת לעיניי, אי שם במרכז ההר, אותו הר הגעש הכבוי לצערו,
אותו הר געש בודד ושרוף מבפנים הנח על מי הנחל,  היא פשוט שם.
 היא שוכבת, רגליה מפוסקות. עולמה פתוח לעולמי, עולמי אמור
לחדור לעולמה, או לפחות נראה כמוזמן כך.
 בינה לביני קיר, אין זה קיר רגיל, וגם לא קיר ייחודי מזכוכית
או עץ, קיר שקיפות זה, שקיפות עצמית, קיר שאם אעבור בו, אשנה
עצמי, חיי לא ייעשו חיוורים עוד, חיי לא ימלאו דמעות, לא יכלו
יותר.
 אני פותח את הדלת שלא קיימת, עובר בקיר שלא קיים, נותן להכל
להסגר מאחורי, נחבט לאחור באלפי דציבלים, משקיט את תודעתי.
הבריחים משליטים טרור באוויר, הכל נבדל מעצמו, מעלה תזוזות שלא
ניתן לחזות - נותן להר להתפרץ.        
 נותן לגושי הלבה למוסס את חיי שהיו, לכלות את כל מה שידעתי
בחוץ. נותן לי להרגיש אותה, להתקרב אליה - לנשק לשפתיה, ללטף
צווארה וגופה. לא נותן לי להיזכר בגושי הלבה המתנוססים מבעד
לשמי התכלת מעל עצי הפרי, אני רק יודע שכל מה שקרה שם בחוץ, כל
מה שיקרה מסביבי,  זה לא באמת חשוב., כי אני רק יודע, ש יש מן
הרגשה בתוך הלב שגרם לי לטירוף הזה, שאם אנשק לה, ואף קלות -
שימות העולם, שאפשר לשכוח מהזאת עם התלתלים - הרי הסוף זה מה
שמשנה.