עומד, יושב, עומד, הכל חוזר חלילה, אין מנוס ממציאות עגמומית
שדי נהפכת לאינטראקציה של בזבוז זמן, טמטום ושפע של פתטיות.
את הפתטיות אני מספק, למזלי, ולפחות את הבזבוז זמן והטמטום זה
כל המשקעים שמסביב, שאולי באופן כלשהו יש לי קשר אליהם, אבל
רוב הסיכויים שהם נוצרו מעצמם.
לפי דעת רבים ומחקר של דוקטורנטים למינהם, סביר להניח
שאוטובוס הוא חפץ זניח ודומם, קשה לקיים איתו שיחות, ללכת איתו
לים או להזמין אותו לקבלת השבת. אין לו אינטרס לפגוע בך או
מאידך, לאהוב אותך, והוא בעצם די גוש מתכת אנמית חסרת בושה
שפשוט הולכת סחור-סחור בלית ברירה.
אותו יצור אנושי שמנמן ושעיר, הלובש כנראה חליפה מגוהצת מבוקר
האתמול ומחזיק אי שם, בכיס נורא עמוק בפנים מכנסיו, את ההיגיון
לבחירתו במקצוע זה, הוא הגורם לגוש המתכת הנ"ל להתנייע הלוך
ושוב במסלול נוח ונכון. מדי פעם עוצר, מדי פעם צועק, ומדי פעם
מחייך, אדם לא צפוי, וגם כנראה לא משפיע כל כך על חיי אנשים
בכוכב הלכת, שכן סך הכל שומר עליהם חיים, מחורר דברים או מסתכל
באנטיפתיות משונה על חוגר או כרטיס חופשי זה או אחר.

בוקר, וקצת קשה, אבל לאחר מאבקים עם מברשות שיניים, כפתורים
ומצב רוח, הגעתי לנקודת האל-חזור, תחנת אוטובוס. האוטובוס,
מלווה בנהגו, אמורים להגיע בזמן הקרוב, לשמחתי כל מה שנותר זה
להסתכל על הכביש, לחייך, לנסות לפתח יכולת לישון בעמידה עם
עיניים פקוחות, לבחון אנשים אחרים שבאוטובוס, לנסות לשדך להם
חיים, לחשוב על עומק המחשבות שלהם, לזלזל או לקנא להם, בעיקר
למצוא דרכים להעביר זמן, זה די מצליח בדרך כלל.
הגוש מגיע, נעצר במהירות וכמעט גורם לתאונת דרכים רבתי.
העיוורון הינו רק ניסיון להחיות את המקצוע, ונו, מת שם, פצוע
פה, לא נורא, העיקר שיש עניין בשליטה על גוש מתכת פלספני כזה,
שסך הכל מאכסן אנשים ומנייד אותם ביעילות.
העלייה הייתה קלה, קיפוץ קל מהתחנה לאוטובוס, חשיפת פלסטיק
המציין על שיוכי וההנחות המותנות בכך ואז, ככה באמצע החיים,
אני כל-כך מאושר שגם היום מתחיל יום חדש. ובאמת שאין לי דאגות
מפיגוע או תאונת דרכים, אני די סומך על אנשים בעולם, עוד לא
אוכזבתי, ומקוה שלעולם לא, ככה שכל מרצי יתרכז לניסיון להידחף
בין זקנות, דתיים ואי-אזרחים אל המקום הפנוי הנחבא אל הכלים.
כמה טוב שהאוטובוס ארוך, ככה שהוא מצויד במין גוש גומי מתרחב,
נקרא "אקורדיון", בשפת עם, ודי משעשע לחשוב מה יקרה אם ישתחרר
ממקומו והאוטובוס יתחלק לשניים, או מאידך, שינגן פולקה בכל
פנייה. לעומת זאת, ככה ארוך, ככה מאכזב, אני נוהג לעלות בתחנה
האחרונה בעיר המאובזרת בנוסעים החפצים להגיע ליעדם בשלום,.
וכן בחוסר ענייניות, נודע לי בעצם באופן יום-יומי, שאני מצפה
למנוחה ונחלה לאין, האוטובוס מתמלא באופן חסר פואנטה ולא מותיר
לי סיבה, אני פשוט נחרד מהכמות ובכוחו של הרגל פשוט הולך ועומד
לי באקורדיון המתרחב, עומד שם ונשען על מוטות ברזל משונים,
מסתכל בחצי מבט אל עבר המקומות אשר הפוטנציאל שלהם הוא הגדול
ביותר להיות פנויים, ופשוט משתגע, פחות או יותר. הנסיעה אל
הבסיס ארוכה מדי.
לא תמיד כיף להיות חייל, לפחות חייל באופן של החוזר הביתה כל
יום וכל שבת, ושנוהג לקבל תפקידים מבאסים, ומילא, אני מודע לזה
שיש אנשים בעולם הסובלים יותר ממני, אבל אם אין אני לי מי אני,
וזכותי המלאה לשמור על תדמית הקטרן האולטימטיבי, שכן בהתאם
יכלו להיות חיי הרבה יותר טובים.
אז הצדק עמי, התפקיד לא יעיל ולא טוב, מסופח, הזמן מוגדר אבל
לא עובר, הרצון גדול מההיצע, ואני עם הראש בקיר, מנסה להסתפק
מהתנאים ומהאנשים, ואין שום פיתרון באותו דבר חוץ מלהיכנס עם
הראש אל תוך האדמה ולהישאר שם לחודשיים בערך, או לפחות למקד את
מבטי ואת מחשבותיי לדברים העוברים ושבים, או סתם דברים
מטאפוריים כגון מחשבות וחלומות, העיקר שהדמעות לא ישתלטו
ויחנקו את הגרון.
אני לא החייל היחיד בעולם, וטוב שכך בעצם, כי אם זה היה כך
הייתי צריך להחזיק את הצבא על עצמי, לא הייתי ישן או בעל זמן
פנוי, והכי נורא, לא היו לי דברים מרנינים לראות באוטובוס, כמו
החיילת ההיא, שדי החזיקה אותי חי, ולא, זה לא ענין פתטי של
סטוקריות מאותגרת, אלא דבר שיש למקד אליו את מלוא המרץ, יום
אחר יום, וכך הזמן עובר, ועובר, ועובר לו.
עומדת לה שם, די קטנה, חמודה, כמו סופגנייה שמתים לאכול,
בחורה עגולה ומלאת ריבה, היכרות לא מבוססת יכולה לגלות עוד
דברים בתוכה, אבל כל דבר בעתו.
ואני עומד שם, היא חושבת שזה בעל כורחי ואני מאמין שפשוט שם
יש יותר מקום לעמוד, והכי מקום לראות אותה, והיא עומדת שם גם,
חיילת. ומילא היו לי ביצים, או סתם כוח פנימי שקונים ב"הכל
בשקל" במדרחוב, אבל לא, העדפתי לשתוק ולהסתכל, לשבות אותה בקסם
עיניי, זה לא ממש עבד. אבל הקנאה עלתה בי. אותו בחור גבוה,
ראיתי עשרות כמוהו, כמו ייחוד כלשהו, מוצא רוסי, שפה גבוהה
מדי, כל הזמן מדבר, חרמן, ואין מה לעשות נגדו, שובה אותך
בקסמיו, ואם לא, תישבי בלית ברירה, מפחד להיאנס או משהו, הוא
נראה די מאיים. כן, הקנאה שוחקת, אבל הוא בסדר גמור, לא נראה
רשע מדי או פושע נמלט, אמנם פלספן, קצת מוזר, אבל אם הוא גורם
לה לחייך ולהביט למעלה עד אליו, ולי לתזוזות של כעס כלשהו
במוח, אז לבטח יש בו משהו, משהו שברצוני למחוץ, לגרוס ולשרוף
רחוק רחוק מכאן, וטוב שאני שומר את האלימות לדברים חשובים
פחות.

ימים עוברים, אני ממשיך לעמוד שם ולשתוק, עיניים מנצנצות שלא
עוזרות והמון רצון בלב שלא נעשה איתו שום דבר. התאבזרתי מאז
בנגן מוזיקה לא יקר, פרידה מאנשים שהיו בתפקיד איתי, ריבים,
כעסים, חיים, אבל בכל בוקר של יום חדש נזכרתי בה, פחדתי להתנתק
מהפחדים, נשארתי בצד. לא ידעתי מנוח.
ימים זה הגדרה מוזרה, 24 שעות, שמהם נניח נחסיר 8, זה כבר
משהו פחות אופטימי, כשרוצים לנצל, אבל שרוצים להעביר, 16 זה
פחות מיום, והכל עובר יותר מהר, ובעצם, 8 שעות של בית, אוכל,
הנאות ומשפחה. ואיכשהו נהפכו לנו הימים שעוברים למאגרים קבועים
של 8 שעות, שחוזרים להם במונטוניות מתגברת.
על אף כל 8 השעות האלו, שעניינן רק שליש מהטענה של עומק הזמן,
ידעתי חצי שעה מהן עם אותה חיילת קטנה ואותו גבוה שובה לבבות,
ואני עודי בצד, וטוב שהזמן רץ, אבל באופן יחסי. נשאר איטי,
כשלמעשה חצי שעה מ-8 שעות יותר ארוכה מ-8 שעות מה-24.
יום אחד הגיע, נדחף לו בהפתעה לאחר הימים של 8 השעות, והוא די
זהה להם, 8 שעות, אפילו פחות. רווח מיידי החוזר לפעמים במישור
הצבאי. אני מגיע למקום, חדר מסוים. הכיסא גורם לי לשבת, הקצין
שמולי מציע דברים ואני בוחר בלית ברירה דבר שחשבתי שלא רציתי.
הריאיון מחר, ועדיין צריך לבוא לאותו בסיס בשביל לקחת הפניה
אליו, שלא יהיו טעויות או משהו, עוד יום של 8 שעות יידחף, הכל
די נורא, ואין מה לעשות, אבל כשאתה יודע שנשארו לך 8 שעות
בלבד, בניגוד לימים עוברים של 8 שעות, יש מין חיוך של
אופטימיות כלשהי, מותר, ואפילו כדאי.
ויהי ערב, ויהי בוקר, ומולי 8 שעות של ניסיון להתחזק ולהאמין
שיבוא משהו יותר טוב, ומזדנב לפניהם, כמוטציה לא מובנת. חצי
שעה, חצי שעה של עמידה מול חיילת והבחור שובה הלב. ואני מנסה
לא להתרגש. נאבק במברשות השיניים, בכפתורים ובעייפות, והולך
בגאון לתחנה. עומד ומחכה. מסתכל הפעם על עצמי ולא על אחרים,
מדמיין וחושב, שולח חיוכים ושלומות לאנשים, אין מה להפסיד. מחר
כבר יהיה אחרת. ימים אחרים.

האוטובוס מגיע, הנהג כבר זוכר אותי קבוע, מסמן לי בשילוב של
'כנס' ו'בוקר טוב' ואני נדחק כרגיל אל עבר פנים האוטובוס,
האקורדיון שכבר לא מנגן פולקה, ועומד שם. וגם החיילת שם. ואני
עומד. ואני לא יודע.
שירים כמו "אשת חיל מי ימצא" לא ענייניים בזמני, אבל די
נכונים, אישה, חיילת, ואני לא מוצא, ואני מחפש אומץ איפשהו.
ומגיע ודופק עמידה לידה.
"היי", אומר בקול עמוק וגברי, "את יודעת שמחר אני כבר לא אהיה
פה?" היא מסתכלת עליי, ורוחי גועשת בתוכי, זעה ניגרת ודימום
פנים גופי מתפרץ כנראה, גוש המתכת מתנייד לו באלימות בכביש,
פיצוץ - ספק תאונה, ספק פיגוע, ובעצם - הרוסי הגבוה, שובה
הלבבות דופק לה צרפתית, 5 שניות שהן יותר מ-24 שעות.
גוש המתכת עוצר לשם המאורע, רומז לי שבעצם אני לא צריך יותר
לדאוג, שהסתיים דבר מה והתחיל דבר חדש, ושהיא בעצם גמד קטן
שצבע לבלונד, הרוסי הומו אילם, והדברים שאני מדמיין בכלל לא
לוקחים חצי שעה, כנראה שמחר יהיה קצת יותר טוב.