גלי חום בלתי נדלים נפרצים מתנור ה"ווינטרסטאר" שנח לו על
שולחני. 2000 וואט של חימום תהומי, החש אליי, נוגע במכנסיי,
ובדרך לא דרך, גורם לגופי להישרף ולעשרות כוויות חום להתפרש על
גופי.
שערותיי נשרו כבר, אצבעותיי איבדו תחושה, שריריי תפוסים כולם
ואין ישועה בעתיד הנראה לעין, רק עצמותיי במזל גדול יודעות את
הדרכים הכמוסות ביותר להישאר מחוברות לעצמן ולא להתפרק כליל אל
תוך כיסא המנהלים שבחדרי.

רקיקי דם זורמים להם לאטם במהירות נכונה על פי חוק בכל מעברי
הדם שבגופי, הם מגיחים מפרצי העורקים באין מפריע, עוצרים בכל
מכס ושמים לב לכל פנייה. הם לא בגילופין ולא עייפים, הם די
משובחים וסובבים הם את עצמם עשרות פעמים, מכף רגל ועד ראש, דרך
קרביים, מוח, גפיים - הטיול ארוך.
מעולם לא יצא לי דם מגופי בכוונה, לפחות לא כוונה תחילה, ואחרי
החום וההתיישבות הבלתי מתפרקת, יש בי דחפים שכאלו לקחת סכין
חדה כלשהי מהמבטח ובעדינות לגעת בוורידי ידי ולהטביע את הסכין
בדמי.
והדם יצא, וזאת הפעם הראשונה, לא עשיתי את זה מכעס על חברים,
כעס על המערכת, ניסיון להתבלט באהבתי למוזיקה רעשנית ולבישת
בגדים שחורים וכל מיני חפצי מתכת המוחדרים בסגנון מוזר לתוך
גופי, מעולם לא. פשוט מסקרנות בת יומה וניסיון לבר שיח
שיוויוני ביני לבין דמי בגופי החמים באמצע שום מקום, כנגד חדרי
בכיסא המנהלים שלי.

אווירה, הכל סובב סביב אווירה, זה לא דבר שנקבע יש מאין, זה לא
דבר שמעוגן כלפי חוק, זה פשוט ברור מטיבו, מאז שהתחילו שורות
אלו, לפחות, הכל עניין של אווירה וכמות מספקת של משקה אלכוהולי
זה או אחר שלא שתיתי כבר כמה ימים.
היה זה רק ניסיון כלשהו להילחם באותה אווירה ממוצעת לבית שכזה,
מימיני המיטה, משמאלי התנור, אחוריי די מתפאר בארון חביב ומולי
דף נייר אלקטרוני שאנוכי כותב עליו בנקישות אין-ספור, לו לא
אכפת.
הסבלנות, החרדה, הניסיון להבין, חוסר ההבנה, הנהנתנות שנעלמה
לה, אותו שפל ישן בגאות חדשה, הכל די חוזר על עצמו במעגליות
שלעצמה, הכלל סובב סביבי ואני סובב סביב עצמי, כוכב לכת קטן
שלא מוכן להודות במציאות או לבוא להסבר לתושביו, זאת פשוט כי
גם הוא לא יודע, ולא יעזרו המחקרים עליו, הוא שקרן נפלא, הוא
לא יודע יותר ממך.

חוויתי כבר ספרים, שירים, מגזינים ועיתונים לרוב, אפילו טיולים
בצפון הארץ ותוכניות אקטואליה. שום דבר לא עזר, ידעתי גם
תוכניות מקור מבית יאיר לפיד, שיחות נפש עם אנשים, עמידה באמצע
שום מקום ונתינה לאמא טבע להכות בי, שום כלום.
סיגריות, סמים, אלכוהול, אוננות מסיבית, פשע, שירה, אכילה
מרובה, ישיבה בלא כלום, צבא, כעס, מרגרינה כלשהי עם שמן זית -
כל דבר מהנראים מעלה לא תורמים בתחום של יותר מחמישית לדאגות
שלי בעניין האווירה. והם לא אשמים, ולא אגיד שלא היו במקום,
אבל נעלמו לי ארבע חמישיות למקום זה או אחר, וקצת קשה לי לשלוח
משלחת להתחקות אחרי עקבותיהם, זה טיפשי.

אין לי מושג מה חסר, אין לי מושג מה קיים בדיוק, ובעצם, אני לא
יודע מה יהיה, זה כבר עניין לחכמים ממני שכנראה עדיין לא קמו,
אבל אני נשאר לי ליהנות מהמצב, וגם ממה שאין, שקרוב למדי, מונה
את שאר ארבע החמישיות של אווירת סביב ופנים גופי, שזה טווח די
גדול למי שמכיר אותי, ולא כי המשפט האחרון יותר מתאר טווח
כלשהו של כבד משקל, אלא כי לבי ספוג בטרדות קטנות לרוב,
שמנצלות נפח מקסימלי, וכמו חור שחור בגלקסיה רחוקה ומסתורית,
ממשיך לגדול לתוך עצמו בהנאה.
אפשר לתרץ כמו כל בן אנוש בעל התמחות בהתאוננות ובהתחכמות, שכל
זה בחוסר ניסיון ארספואטי הנובע מלחץ פוסט-טראומתי של אהבה;
אהבה שלא הייתה, אהבה שנעלמה, אהבה שהסתיימה, אהבה שהתקלקלה,
אהבה שממשיכה ופשוט בחרה להתנפץ, אהבה בכל מקום, אהבה בשום
מקום. בעצם, הכל לבחירתנו, והניסיון מכה חזרה במקשים, 30
כפתורים, פחות או יותר, הקובעים את עתידי ונאלצים לתאר את מצבי
הנוכחי, הם לא יודעים מה יש ומה אין, לא מרגישים את הבדידות או
החסך המתרומם מעליי כהילה, וגם לא ממש אכפת להם כנראה.
פשוט יש ליהנות מאותו עצב דכאוני, באופן מקורי של התכחשות לתוך
עצמך, כמו ניסיון הלוך ושוב של דפיקת הראש בקיר בטון ולהתעלם
מהדימום, הבעות קיצוניות, הפרעות עצביות ושבצים קטנים הנוצרים
כל פעם, כל זעם אפוקליפטי שנוצר, יש למסד לתוך דפיקת ראש בקיר,
כי אין שום ברירה. זאת האווירה שנשארה - ישיבה על כסא, כשמשמאל
תנור, מימין מיטה, אחוריי מכובדים בארון ואצבעותיי מקישות
במהירות ובאופן עיוור, והראש נדפק שוב בקיר, בתקווה שמישהו
יבוא, ולפחות, אם אפשר, יחליף את הקיר לגוש של ספוג או קלקר.