רעש ארכאי של זעם באוויר, אפילו הקירות מצפים למנוחה, הרעש
אינו מפסיק. כבר כמה שעות שאותה מכונת הרג פועלת ברחבי הבית.
אבק חף מפשע מנסה להתחבא לו בין אריגי השטיח, בין פינות הספה,
מתחת לאריחים ולאחורי המדפים של המזנון המעוצב.
שלושה גמדים קטנים, כובע ירוק להם וזקן, פרח בידם, מהלכים על
השטיח, הם נבלעים אל תוך לוע המכונה, חור שחור של סוף, חיוכם
נגמר לפתע והם מתגלגלים להם לתוך פנים המכונה, הצינורות חסרי
רחמים והם נחנקים מהאבק, 3 גוויות של גמדים קטנים וירוקים.
הגברת כועסת, היא כבר בת 40, עקרת בית, בעלה הרופא חוזר כל -
כך מאוחר. מה תגיד לו? זהו סוף שבוע מיוחד, יום הולדת לבן שבא
לבקר.
הבית לא מספיק נקי, לא מספיק מסודר, שלושה גמדים ירוקים,
שהפכו לשלוש גוויות של גמדים ירוקים, סתמו את המכונה,
המנגנונים לא יחזרו יותר, הגועל מפיסות הבשר המאובק גורמים
לרושם של סוף, יום הולדת מגעיל שיהיה לו, הנרות לא ידלקו,
כנראה ילכו לחגוג באיזו מסעדת גורמה דרום אמריקאית.
"לא אוותר", אמרה הגברת, היא לקחה את המכונה וזרקה אותה לפח
הצפרדע הירוק הענקי בפינת הרחוב, בלי שום שאלות ובלי שום
פרידות, פשוט הלכה המכונה לעזאזל, הזיכרונות היעילים נמוגו, אף
אחד לא צריך אותם.
פתאום יש שקט בבית, הקירות שקטים ושמחים, שאר הגמדים מתחת
לרצפה יושבים שבעה ושמחים על השקט המאופק, האבק פרש לגמלאות
ויושב לסיאסטה מקסיקנית קלאסית על אותו שטיח פרסי, אין ממה
לפחד כבר.

רק האישה, הגברת שכבר בת 40, יש לה דמעות בעיניים, אין לה כבר
מה לעשות. הבן יחזור מחר, יחגגו לו את יום ההולדת ה20. מסכן,
סוגר שבועיים. אותו נער טהור יושב לו אי שם על הרי הגולן, חוזר
פעם בשבועיים - שלוש, די סובל, אבל שמח שמגן על מדינתו, שמח
שיש לאימו במה להתגאות, לכבוד מי להשקיע שיחזור.
הגברת ישבה על הספה הענקית של הבעל הרופא, בטלוויזיה אין מה
לראות על אף מגוון הערוצים, היא מתבוננת במסך מושלג, מתגעגעת
לימים אחרים, האבק שבעין הסערה.
היא מתפללת לאלוהים, הגעגוע חזק מהשקט, רעש עז של רצון וצורך,
ובעיקר חובה, דופק בין רקותיה, היא מקבלת אותות של מוסר אל תוך
חדרי הלב, היא יודעת שאין ברירה.
 - דפיקה בדלת.
האישה מקנחת אפה, סוגרת את מכשיר הטלוויזיה והולכת באיטיות
לכיוון הדלת.
בכניסה עומד לו שואבק, יצירה שמימית, אומנות לשמה, הישועה
היחידה לאישה, היא עומדת בעיניים מזוגגות, יודעת שאלוהים
מסתכל. היא אינה מתבוננת לצדדים, שאולי מישהו איבד או טעה
בבית, היא אוחזת בשואבק בשני ידיה ומרימה אותו אל תוך ביתה.
היא מניחה אותו בסלון, אי שם מול הספה הגדולה, מביטה בו במבט
מאוהב, "מושלם", לחשה.

השואבק נח לו בדממה על רצפת הפרקט, האישה נחה לה, מאוהבת, על
הספה, מצידה שיעבור הנצח, רק המבטים המצטלבים גורמים לה
לעילאות נפש אינסופית, ומה חסר לה, שהכל ילך לעזאזל, מי צריך
משהו אחר, שיש אותו.
היא מתרגשת, כן, שערותיה סומרות, היא רוקעת ברגליה, אינה
יכולה לעצור. היא יודעת שהיא חייבת לנסות, להתנפל, לאנוס את
השואבק אל תוך גושי האבק הרעים שעל הרצפה, חיוכה יתעלה מעל
לצפיות, האושר יבער בעצמותיה, בדמה יזרום דם חדש, אין שום דבר
טוב מזה.
לאט לאט היא מתרוממת, אוחזת בידית השואבק בחוזקה, מחברת את
השקע לתקע החשמל הקרוב ביותר ולוחצת על כפתור ה'הפעל', אושר
חיובי ומיידי בכל - כך קלות, כל - כך הרבה דמעות זלגו.
היא מתחילה לנקות, אריחים, שטיחים, פינות, ספות,  הכל יהיה
מושלם, נוצץ, שהבן יחגוג וישמח, שהאושר של כולם יתבוסס, תודה
לשואבק.
היא פותחת טלוויזיה, לפתע יש שפע ערוצים חיוביים ומעניינים,
היא מעבירה לערוץ כללי המשדר מספר קליפים של מוזיקה אנגלית
קצבית, היא מחטא ומנקה, מנענעת את הגוף לצדדים, הכל לפי הקצב,
מזמרת לה, קרניים של אושר מידיה והלאה, כולם היו רוצים הרגשה
שכזאת.

השיר נגמר, חודל, מהדורת חדשות מיוחדת בפתח. הכל כל-כך צפוי.
כמו הגעת יצירת האומנות, כך הולכת אחרת. אלוהים שוב מסתכל.
"חייל נהרג בהרי הגולן מפגיעת טיל החיזבאללה", אומר הכתב בעצב
קשוח, "פרטים ימסרו בהמשך".  - שקט, הפוגה.  השואבק הפסיק
לעבוד מעצמו.
האישה שותקת, מביטה בשקט אל הבית הנקי, אל השואבק המבויש,
מצטער על כל רגע, לא נעים לו בחברתה כבר, והוא אינו אשם.
דמעות שוב זולגות מעיניה, היא יודעת שעברו כבר כמה שעות, ואיך
לא ידעה, ואיך תדע, איך תעמוד בבשורה הקשה, איך תחיה את חייה
מעכשיו, איך תהיה שוב מאושרת?
היא יושבת חזרה על הספה של בעלה, דרך השלט היא השתיקה את הקול
בטלוויזיה, שחזורי המקרה נראים מעוצבים באופן גרפי על המסך.
שקט, שתיקה.
שום גמדים ושום קירות, אין רעש, כולם מזדהים, השואבק רוצה
לברוח, להיות אחר, אין לו מה להגיד.

החלון פתוח ואפשר לשמוע הכל, מכוניות נוסעות, חריקות, חונות.
צעדים איטיים ומנחמים נשמעים בחצר, רחשים של אי וודאות, ושוב
שקט.
דפיקה בדלת.
האישה מניחה את השואבק בארון, סוגרת את הטלוויזיה, הולכת
לאיטה לדלת, מבטה שפוף, כבר אינה יודעת עצמה, לא יודעת אחר. לא
תדע גם.
הדלת נפתחת באיטיות, "אני יודעת", היא אומרת.
"השואבק, גברתי, אני צריך אותו", אומר איש מכירות, "אני חושב
שטעיתי בבית", האישה מסתכלת באי הבנה, מצפה להתעורר מהחלום.
היא בוכה.
"הכל בסדר אמא?" שואל חייל מדוגם מאחורי איש המכירות, "למה
היא בוכה? מי אתה?", שואל בזעם.
"אני לא יודע, באמת, אבל. אני חושב שטעיתי בבית, צריכים אותי
במקום אחר", הוא הלך.
האם מחייכת ומסתכלת על בנה, שקט שוב וכולם שוב שמחים. הגמדים
צוהלים, הקירות מקושטים למסיבה, אושר כלשהו שעדין לא הגיע,
"מזל טוב", אומרת האם בציפייה, ברצונה להיות מאושרת, והולכת
שוב לשאוב אבק מהשטיח.