עדין אותו השקט, עדין אותו הלילה. קריר משהו. העיר גדולה,
בערך, יש לזכור שהכל יחסי. בניינים אפורים מתעלים מעל לראשי
העוברים ושבים, המדרכות סדוקות. גשם כבד נוחת במפתיע על ראשי
אנשים, אף אחד לא ידע, אף אחד לא ציפה.
העיר אינה אפורה כצפוי ממנה, ואפילו ההפך, הרחובות מושקעים
ומרובים בעצים, גני שעשועים ונורות צבעוניות ודגלונים התלויים
בין החלונות אשר נותרו מהחג שהיה שבוע שעבר. הם עשו פה מצעד.
כיף להם.
לצער אדריכלי העיר, אשר פספסו מספר עקרונות חשיבה בתכנון
מערכת הביוב, כרגיל כמו כל גשם, הרחובות מוצפים, כמעט לכיוון
הגועשים. טיפות המים הנוחתות על גגות הבתים מתנקזות להן חזרה
לרחוב דרך המרזבים המתארכים על אותם גורדי שחקים אימתניים, שום
דבר לא טוב במזג אוויר גשום, שרק נגרע ממצבו משניה לשניה, מדקה
לדקה - הגשם מתחזק, הרוח נושבת, ענני הסערה כאילו נוצרו להם יש
מאין, כולם מאוגדים מעל אותה עיר אפלה. האנשים לא היו מוכנים,
המטריות נותרו בבית, כולם רצים לרכבות התחתית לשם מסתור,
מסתתרים מתחת למחסה מזדמן; פרגולות, כניסות לבתים, חנויות - אף
אחד לא מעוניין להירטב, להרוס את החליפה החדשה, ה'לוק' המנצנץ,
להטביע בגשמי ברכה ליליים את תיק המסמכים העמוס בפרטי העסקה
החדשה שנחתמה לא מזמן בין מספר בעלי ממון רעבים לרווח.

בחורה מתבגרת, בערך כבת 22, מהלכת לה במהירות, מקפצת בזהירות
בין השלוליות. היא מנסה לא לשבור את נעלי העקב שקנתה בשביל
להרשים את הבוסים החדשים במשרד הפרסום, למזלה הגשם התחיל לאחר
יום העבודה, מחר כנראה תבוא עם אביזר לבוש מהמלתחה הישנה.
שיערה בהיר, שטני, עיניה ירוקות-כחולות, מבנה גופה רזה, כמובן
שאינו מושלם, כמו כל אחת, אבל מידותיה נכונות. רגליה ארוכות,
חלקן נחשפות מתחת לשמלה הפרחונית המסוגננת שהיא לובשת, היא
מתרטבת, וכל-כך חבל, כמעט ואפשר לחוש תחושת הזדהות. ואף על פי
כל ההמולה מסביבה, כך בלי בושה, היא מעזה לה בעין הסערה
להתעלות מעל כולם, היא שומרת על חיוך קטן, תמיד היתה
אופטימית.

יכולתה האופטימית נבעה בקלות רבה ממחשבותיה החיוביות, שבבי
היגיון ורודים המתקבצים להם לתמונות ותחושות עקצוץ קטנות בכל
פינה בגוף, רצון עז לחייך ולהיזכר בכל הטוב שבה.
אותה בחורה בעלת עיניים ירוקות-כחולות, נזכרת בבנה הפעוט, רק
כבן שנתיים. היא זוכרת איך הוא יושב על השטיח בבית הוריה,
מתגלגל, מצחקק, בונה בקוביות ומדהים את כל באי הבית כל פעם
מחדש על יכולותיו המוטוריות, גאוותה גאתה, חיוכה התמיד.
רק היכולת על היזכרות בבנה, וולדה אשר נוצר ויצא מבטנה, יכול
להשכיח לה את אבי בנה, אותו ממזר אלמוני אשר יצא איתה מספר
חודשים, ולאחר טעות מצערת זאת או אחרת פשוט ברח והשאירה לבד
בפינת הרחוב, סתם ככה. למזל, מקרה זה גרם לה לצאת מהסמים
ולחזור לדבר עם אימה, היא עכשיו נראית טוב, הבן נולד בריא
בזכות הרפואה המודרנית והיא קיבלה עבודה במשרד פרסום בזכות
קשרים של אביה, איל הון באחד משרדי הפאר בעיר האפרורית ההיא.

הסערה מתגברת, הרוחות נושבות, העצים כמעט ונעקרים. רעמים
וברקים זועמים בשמים, קרעי עיתונים מעופפים מעמוד לעמוד. אותה
אישה רצה כנגד הרוח, מנסה להגיע אל הרכבת התחתית.
המטריה הכחולה שפתחה לא מכבר מתהפכת, היא נאבקת בה עד זוב דם
ולבסוף נכנעת, היא זורקת אותה על הרצפה. אך לא איבדה מחיוכה
העדין, בנה מחכה בבית.
הסופה מתגברת, השמים שחורים, הגשמים מכים, פיסות ברד על ראשי
האנשים, פוגעים גם כן במכוניות החונות, רעשי פלדה מרוקעת חורקת
אוזניים נוצרים, אין שום מנוס, הרעש עצום, הסופה בשיאה.

ולפתע, כך באופן רגיל, ברק ענקי, חסר רגשות ובהיר מגיח בעוצמה
מהשמים, כך בצורה חדגונית למדיי, היישר מהענן, פיסת חשמל
ענקית, טעונה באלפי ג'יגה-וואטים של עוצמה חסרת פשרות אשר
יכולה להפעיל עשרות אלפי מאווררי תיקרה מוזנחים למשך שעות.
הברק פוגע באדמה, מהירות אדירה שנרקעת לתוך האספלט הרטוב. לא
פלא שהחשמל מתפשט לתוך ים גשמי הברכה שעל הכביש, כל מי שדרך שם
כבר לא ידע רגליו, כנראה שלא גופו בכלל, כולו אפר.
ובהתאם, בלי שום סיבה, אלפי אנשים אשר עמדו על כבישי העיר,
קיבלו מתנה יקרה של חשמל אל תוך רגליהם, מבוגר ופעוט, איש
ואישה, החשמל הפך כולם לגוש אפר מופשט, הרגשות עופפו להם
השמים.
ואפשר לחשוב שזהו גל ראשון של מבוכה, הפחד והאימה עדין לא
ניתנים לעיקול, עברו רק מספר מאיות שניה, שום דבר עוד לא
נתפס.
הברק נרקע אל תוך האדמה, בעודו מייצר חור אל תוך ביוב העיר,
פוגע בצינורות הנפט הבין עירוניים, הכל נדלק, בוער, אש חמה של
סוף באוויר, אין שום מוצא לשום נפש חיה מאותו אזור.
האש מתפשטת במהירות דרך הצינורות, ממשיכה כמים ומגיעה אל
מצבורי הענק שמחוץ לעיר. מצבורי הנפט הענקיים, אלפי ליטרים של
נפט המאוחסנים במבנים ענקיים יוצרים מפגש ראשוני עם האש, ואל
להם לפחד מחומה, כי הרי אין להם רגשות לפחד, אבל בלית ברירה
האש משתלטת לה על המצבור הענקי, פיצוץ.

הדף, רוח לוהטת, ראשים נוטים לאחור ומופלים לרצפה, אש מעורה
באבק, חיים הנגמרים בכל-כך הרבה סיבות. כולם מתים לבסוף, כן,
כך. האישה ובנה, אשר אותו אהבה, הם מתו. החיוך נמוג. העיר
נמחקה. רק ענן של עפר נותר אי שם מעל לעיר, גשמי הברכה נפסקו,
וכנראה יפסקו לשנים הקרובות. רק דמעות של קברי אחים בעל כורחם,
עבודה קשה לחופרי הקברים, שכן הגשמים לא מפסיקים, והברק חירר
באדמה בצורה אנוכית לחלוטין, הוא לא הותיר אדמה למעלות אנושות
ברדיוס של עשרות אלפי מטרים.
אותו טבע אכזר נהנה, וכל השאר עדין מסתתרים, וטוב להם.