אני לא רוצה, זה כל-כך קשה.
קשה לי לכתוב שאני מרגיש ככה, מנסה למצמץ בקצב לא אנושי בכדי
למשוך מעט דמעות מדומות מעיניי, מנסה לבכות כמו בן אדם רגיל,
ושום דבר לא מצליח לי.
אני לא יודע אפילו איך להגדיר את מה שאני מרגיש, חוץ מהעובדה
שקשה לי עם זה, זה פשוט דבר שלא הרגשתי לעולם, מעולם לא זכיתי
לזה.
אומנם היא ישבה מולי, שיערה חום, עיניה בוהקות, ודיברה, ואני
התעלמתי, הסתכלתי אל עבר החלון, ניסיתי לאתר שביב תקווה בין
התריסים.
היא דיברה שטויות, לדעתי, דברים רעים, דברים שלא היו במקום.
זה כל-כך קשה לי להיזכר בזה ככה, איך היא אהבה אותי, ואני
אותה, ואז פתאום הגיעה אליי, לחדרי, וישבה על הרצפה בעיניים
מלאות דמעות, בניגוד אליי, ודיברה.
היא לא יכלה, ולא רצתה, וקשה לה, ואין לה מושג, ואני לא מבין.
קשה לי לזכור מה קרה, בעיקר קשה לי לכתוב, אני יודע רק שזה
ממשיך עד היום.
אני מרגיש את העיקר - היה  לי קר ואני ניסיתי להתעלם ממה שהיא
אמרה, ובאמת שלא היה קל, אפילו די קשה.
קשה לי לכתוב כשעצוב לי, קשה לי כשהיא הלכה כך פתאום, זה ממש
כמו בסרטים, קשה להבין, קשה לראות מה קרה פתאום, עד שיום אחד
זה ירד לי, ויהיה הרבה יותר קשה.
אז עצוב לי עכשיו, בצורה כלשהי, ואני לא בוכה ולא כואב, ורק
מתגעגע מעט, אבל רק מעט, כי מרגיש שהיא תחזור, אולי.
וגם אם היא תחזור, אז זה יהיה קשה יותר.
אבל אם לכתוב הצלחתי, כמו שנראה בשורות המעטות שנגלות לנגד
עיננו  מעל, אז מה זה כבר אהבה בימינו?