מוקדש באהבה רבה למיכל, נעמה, חן, גיל ודנה, שגרמתם  לי לסנן
שוב ושוב "קופידון הבן זונה", בתקווה שהוא יעשה לכן ג'סטה
בקרוב

"יוחנן וייסברג, אתה חשוד ברצח יהושוע קופידון. אתה רשאי לשמור
על זכות השתיקה. כל דבר שתאמר עלול לשמש כראיה נגדך בבית
המשפט. שימוש בזכות זו עלול לשמש נגדך" פקד גדעון רפפורט הסתכל
על וייסברג לוודא שהדברים הובנו כראוי, ומשנתקל באותה הבעה
תמוהה שלא סרה מפניו של החשוד תרגם בקוצר רוח "אתה יכול לשתוק,
זה יכול לשמש נגדך, וגם כל מה שתאמר יכול לשמש נגדך, האם זה
ברור וייסברג?" וייסברג הנהן אך כשהבחין במבטו הלא מרוצה של
החוקר הוסיף בכל רם "כן אדוני". וייסברג לא ניסה להסתיר את
חוסר הנינוחות שהשתלט עליו, רגלו תופפה בעצבנות על הרצפה
המוכתמת של חדר החקירות ואגודלו ליטפה במהירות אגרסיבית את
אגודלו השניה.
"יוחנן וייסברג, אתה חשוד כי בתאריך ה-27/12/05 חנקת למוות את
יהושוע קופידון בפארק הלאומי ברמת גן. האם אתה מודה?" "לא" ירה
וייסברג בהחלטיות, אך משראה את הבעתו הספקנית והכועסת של פקד
רפפורט, צנחו כתפיו מטה והוא מלמל " בעצם כן". "לא שמעתי
וייסברג" אמר רפפורט. "כן, אני מודה" אמר וייסברג תוך שהוא
מותח שוב את כתפיו מעלה. רפפורט לעומתו שיחרר את שריריו בהקלה.
לקח נשימה עמוקה ורגועה, והביט תוהה בפניו הורדרדות של האיש
שמולו. "למה וייסברג?" אמר כמי שנחל אכזבה גדולה. "קופידון זה
השטן" אמר וייסברג "בהתחלה לא ידעתי את זה. רציתי רק לדבר,
לשאול אותו כמה דברים, לקבל קצת תשובות. ואפילו לא בגללי. פעם
בכמה שנים הוא היה עובר ונוטל מליבי המרוסק עוד חתיכה, אבל לא
כעסתי. בתוך תוכי ידעתי שלא לכולם מחכה אהבה גדולה. אז התעסקתי
בדברים אחרים: ציירתי, טיפסתי על קירות, טיילתי הרבה" רפפורט
נראה כמי שמאבד את סבלנותו ומתאמץ שלא לקטוע את הסיפור. "אז
כמו שאמרתי, זה לא היה בגללי". וייסברג הסתכל על החוקר כמי
שמנסה לפתור חידה ולאחר מכן שאל "קראת פעם שייקספיר?" "ראיתי
את הסרט" אמר רפפורט עדיין מתוח תוהה לאן מובילה השאלה. "איזה
סרט?" "שייקספיר מאוהב". "לא..." אמר וייסברג באכזבה "אני מדבר
איתך על רומאו ויוליה, המלט... כאלה דברים". "לא, לא קראתי"
רפפורט נראה כמי שעצביו עומדים להתפקע. "אז שם אתה רואה. הכל
מסובך וקשה, תמיד הזמן לא טוב, והרקע לא טוב, כאילו הכל נגד
סדרי עולם... ואז הבנתי... הכל משחק... מה רוצה בן אדם? משהו
פשוט... לצאת לפארק עם הכלב, לפגוש בחורה, הוא יחייך אליה, היא
תחייך אליו, שניהם מוכנים למערכת יחסים, אף אחד לא שבור,
לשניהם יש מקום פנוי בחיים שמתאים בדיוק לאדם שמולם, אין שום
גורם חיצוני שיכול להפריע להם. הרי כולם רוצים אהבה. איך זה
שכל כך הרבה לא מוצאים? אז הלכתי לבדוק.
בהתחלה נכנסתי לאתר של קופידון, הוא לא היה שם, אבל כל מיני
אנשים שם אמרו לי איפה הוא מסתובב. או לפחות איפה הוא היה בפעם
אחרונה כשליבם נמחץ. אז התחלתי לחפש במקומות שאמרו לי. מה אני
אגיד לך, הוא מסתובב בכל הארץ. וככל שאני מחפש אחריו, ושואל
אנשים, מתעוררת אצלי צעקה שרק רוצה לצאת החוצה. אני מרגיש אותה
בתוך הבטן, בשרירים, יש לי מעין דקירות קרות בכפות הרגליים
והידיים, הלב של מתחיל להלום כל כך חזק שאני מרגיש כאילו עוד
רגע הוא יקרע לי את החזה. אני הולך עד מגדלי עזריאלי מטפס ברגל
עד הגג. מתיישב נטול כוחות מול פתח היציאה של המדרגות. ואחרי
כמה דקות אני נעמד מול כל גגות תל אביב וצועק 'קופידון בן
זונה!!!' ואז אני שומע מאחוריי 'צודק'. ואני רואה בחורה עם
שיער חום מתולתל, שמנמנה קצת, עומדת מעבר למעקה, יש לה בקבוק
שנפס ביד והיא מחייכת אלי. ועוד לפני שאני מצליח להסדיר את
הנשימה להגיד משהו, היא צועקת 'וזה לחיי קופידון' היא מרימה את
הבקבוק למעלה וקופצת. אני כבר לא יודע מה לעשות עם עצמי, אני
בועט במעקה איזה עשר או עשרים פעמים, אני כבר לא מרגיש את
הרגל, וכשאני שוב מרגיש אותה, הכאב כל כך חזק. אני מדדה עד
המעלית, יוצא מעזריאלי, הולך קצת, עולה על איזה אוטובוס.
ופתאום אני מוצא את עצמי בפארק הלאומי של רמת גן. והוא ירוק,
והירקון נראה פתאום מרגיע. אני לא יכול להחזיק יותר את הרגל
הכואבת באוויר אז אני מתיישב על ספסל. מסתכל על כל האנשים
שרצים שם, רוכבים על אופניים, שני בחורים משיטים קייק, וממש
מולי, יושב זוג סטודנטים, בחור ובחורה. יש לפניהם ספרים,
מחברות, בקבוק של מים מינרלים. הם יושבים, צוחקים, לא רואים
שום דבר שזז לידם. ואני יודע, אני מרגיש, שקופידון בסביבה. אני
מסתכל ימינה שמאלה ואז, בזווית העין אני קולט את הענפים
מתנדנדים בעץ לידי. אני נעמד תחת העץ. רואה רגליים יחפות.
"קופידון" אני קורא לו, הוא לא עונה. 'קופידון, אני רק רוצה
לדבר' אני אומר לו. 'אז תעלה' הוא אומר. 'אני לא יכול, כואבת
לי הרגל'. 'אני לא יורד, אתה רוצה לדבר, תעלה'. אני מתחיל
לטפס, בעיקר עם הידיים, מידי פעם אני נעזר ברגל הכואבת ואני לא
מוותר. בסוף, אני מתיישב לידו. אני מסתכל עליו, והוא בכלל לא
מה שחשבתי. עור שזוף כזה, שיער קצוץ ואפור, משקפי שמש כמו של
טייסים. כנפיים צהבהבות קטנות. לידו מונח פח עם חיצים חצי
חלודים, שהסוף שלהם מסולסל כמו ספירלה. ביד אחת הוא תומך בפח
עם החיצים וביד השניה יש לו ג'וינט. 'חיפשתי אותך בכל פאב
אפשרי' אני אומר לו. 'משתדל לא להיכנס למקומות אפופי עשן, לא
בריא' הוא מחייך אלי ולוקח עוד שאכטה. יש לי כל כך הרבה מה
להגיד לו ואני לא יודע איך להתחיל. אחרי שהשתיקה נהיית מאיימת
אני אומר לו 'מישהי הקדישה לך את ההתאבדות שלה היום'. ופה,
קופץ לו איזה פיוז והוא מתפרץ עלי 'תשמע, אני לא יודע מה אתה
רוצה ממני, ולמה אתה פה, אבל שמעתי שאתה מחפש אותי בכל חור
אפשרי, אז החלטתי לתת לך את העונג לפגוש אותי. ואתה יודע מה,
על הזין שלי אם אתה מרוצה או לא מהביצועים שלי. נראה אותך תקוע
עם כנפיים וחיצים שלא נגמרים מגיל שנה ולנצח. שבגיל שבו כבר אף
אחד לא חוגג בו יום הולדת עדיין מציירים אותך עם פנים של
תינוק, תקוע בעולם המסריח הזה בלנסות לגרום לאנשים כפויי טובה
לחשוב שהם מאושרים. אז כמו שאמרתי אני שם זין עליך, על העולם
המזויין שלך ועל המתאבדת המזדיינת שלך. וכדאי שתתרגלו לחיצים
שלי, למה אני לא הולך לשנות כלום." לא ידעתי בהתחלה איך אני
מגיב. מצד אחד ריחמתי עליו, מצד שני ידעתי שזה לא צודק. מישהי
היום קפצה מבניין וזה רק באשמתו. ואז הוא בא לי ביציאה "ואגב,
אמא שלך זונה, ואם יש לך משהו להגיד לי, כדאי שתשטוף את הפה
המלוכלך שלך בסבון, לפני שאתה צועק את זה מהגג של עזריאלי".
הוא לוקח עוד ג'וינט ודווקא כדי להרגיז הוא תולה את פח החיצים
על הכתף שלו, מוציא חץ ומכוון אותו על איזה זקנה שיושבת על
ספסל. אני מסתכל על הזקנה, רואה מהצד השני זוג זקנים מתקרב,
מסתכל על קופידון, שוב על הזקנה, והזוג. אני אומר לו 'אל תעשה
את זה'. הוא מחייך ומותח את החץ על הקשת שלו. 'בן זונה' אני
מסנן בין שיני. הידיים שלו מחזיקות את הקשת והחץ, בין האצבעות
המחזיקות את הקשת הוא תופס בג'וינט. אני מסתכל על כפות הידיים
שלי ושולח אותם לצוואר שלו אני לוחץ ולוחץ הקשת נשמטת למטה הוא
תופס בידיים שלי, מנסה לשחרר אבל הן כמו ברזל. האצבעות מתהדקות
יותר ויותר על צווארו עד שהוא נופל מהעץ, ואני נופל יחד איתו.
קיבלתי מכה חזקה בירך ובכתף. כשאני מסכל עליו, הוא שוכב ללא
תזוזה. אני מניח שתי אצבעות על שורש כף היד שלו, מתחת לאגודל,
אני לא מרגיש כלום. שלושת הזקנים וזוג הסטודנטים מסתכלים עלי
מבוהלים. אני מנסה לברוח אבל מצליח רק לדדות לאט. עד שעוצר
אותי איזה חייל עם האם 16 שלו".
רפפורט הניח מול וייסברג כוס מים. "שתה וייסברג" הוא פקד עליו.
לאחר מכן הניח מולו דף נייר ועט. "תכתוב וייסברג". וייסברג
ניגב את ידו המזיעה בחולצה, היד רעדה כשהוא נטל את העט לידיו.
הוא הסתכל על החוקר מחכה להוראות. רפפורט נענה למבט והחל
להכתיב "אני יוחנן וייסברג מצהיר מרצוני החופשי".