ואולי גם אני הייתי סוג של מ' בשביל כמה אנשים - אולי בשביל
י', ד' וא' (אבל בשביל א' השני בטח ממש לא). זה כנראה די נורא
לומר (ובכלל לחשוב) את זה, אבל: זה מחמם נורא לדעת שמישהו חשב
משהו כזה עלייך. שהיית ככה בשביל מישהו, ששינית, שהשפעת. שמי
שאת נגע במישהו, סובב למישהו את הראש, שמישהו נשבה בקסמייך, כי
זה אומר שהאישיות שלך היתה מיוחדת לשתי שניות, לפחות בעיניו של
אדם אחד אחר. כי ברגעים כאלה, כשעבר כבר הרבה זמן מאז שמישהו
גרם לך להרגיש שאת מעניינת ואת שווה משהו עד כדי שאת כבר שוכחת
שהאפשרות קיימת בכלל, זה פתאום עושה את ההבדל. רק כשאת קוראת
עדות ישירה של מישהו שנפגע, שמתאר בדיוק איך זה מרגיש כשמישהי
משפיעה עליך ככה, זה יכול להחזיר איזו תחושה של שלווה וקבלה
עצמית, אם את מצליחה להיזכר שבחיים שלך עברו כמה אנשים
שבעיניים שלהם ראית שאיכשהו מי שאת הפעים אותם.
זה טוב לדעת שאת יכולה לעורר התפעלות מדי פעם, ולא כי לבשת
איזה חולצה יפה, כי זה אף פעם לא באמת משנה שום דבר - מה שאת
באמת רוצה לדעת זה שאת בנאדם מעניין. מיוחד. שאת מישהו. שאת
מישהו חשוב. ומספיק בנאדם אחד בשביל לתת לך את ההרגשה הזו. אבל
זה חייב לבוא ממישהו אחר, את עצמך לא יכולה לעשות את זה, את
עצמך לבד תמיד תרגישי כמו כלום בסופו של דבר. עד שמישהו אחר לא
אומר לך את זה את אף פעם לא באמת תאמיני אחרת. וגם אם הם לא
הרגישו עד כדי כך חזק כלפייך כמו שא' הרגיש למ' (והם לא) זה לא
כזה משנה, כי את יכולה להאמין שהם הרגישו הכל כמה שאת רוצה.
נגיד עכשיו.
רק העלאת זיכרונות פתאום החזירה לי איזו חמימות שלא הייתה
במחוזותינו הרבה זמן, מהידיעה שלפחות אם לא עכשיו אז פעם מישהו
חשב שאת כזאת מיוחדת. כי אם זה ככה, אולי יום אחד עוד מישהו
יהיה מסוגל לחשוב את זה למרות שכבר נראה לך שזה לא יקרה וזה
מרגיש כל כך רחוק ממך שאת כבר לא יכולה לדמיין את זה בכלל, לא
יכולה לראות את זה קורה. כי רק רצית להיזכר שאת לא סתם מישהו.
אז כנראה שאת לא לגמרי כלום.

אז עכשיו כמעט אפשר למות בשקט.