פעם בחודש אתה הופך לרגיש.
פתאום רואה את המציאות כפי שהיא באמת. בלי קישוטים שמסתירים את
הליכלוך.
הולך ברחובות הקפואים מאפטיות, ורואה את הכאב.
שלך בעיקר.
כי העולם כולו סובב סביב עצמו. כל אחד ואחד.
מישהו באוסטריה לא ישים לב לכאבה של מישהי ביפן.
מישהו פה, לא ישים לב לכאבה של מישהי שעומדת סנטימטר לידו.
כי ככה זה עובד.
פעם בחודש אתה שולח יד, רוצה שמישהו יתפוס,
אך כולם שקועים בשיחות מגונות.
ואתה יושב. סנטימטר לידם.
מחכה לפיסת התייחסות, שתגיע ברגע מיותר.
אחרי הצביטות הרבות.
שחשבת שהתחשלת אחרי המלחמות.
ונוכחת פעם אחר פעם שלא.
פעם בחודש אתה יושב וצופה בעצמך דרך זכוכית מלאת טביעות
אצבעות.
ונזכר שכבר שכחת איך מחייכים.
נזכר במה שאתה כל פעם שוכח.
נאבק בדמעות, שלא ייצאו, שלא יסגירו את החולשה.
ואיך אף אחד מסביב לא יכול לעזור, ולא מנסה.
ותמיד נאמרות המילים הלא נכונות, בזמן הנכון ביותר.
כשאתה לא משתייך לשום מקום, לשום דבר, לאף אחד.
פעם בחודש אתה רואה את האמת,
ואז חוזר לבועת הסבון שלך.