"שירן? שוב את בוכה? מה יהיה בסוף תגידי לי??" היא רכנה
מעליי.והביטה בי במבט מלא רחמים.
הרמתי אלייה את העיינים שלי, עיינים נפוחות ואדומות.
"לכי מפה!!" פקדתי עלייה. "לכי!! אני לא רוצה לדבר עם אף אחד,
גם לא איתך!" אמרתי לרותם, החברה הכי טובה שלי.
"שירני, ספרי לי מה קרה לך. כואב לי לראות אותך ככה" לא אמרתי
מילה. לא רציתי לומר כלום. רציתי רק שקט.
השפתיים שלי רעדו. לא ביקשו לומר דבר, רק לבכות. לשחרר הכל.
שתקתי. אני שתקתי והיא דיברה. "תראי, אני יודעת שקשה לך, לא
קשה לשים לב שאת סובלת, רק ספרי לי מה... מה קרה? שוב אמא שלך?
שוב ירון מעצבן אותך עם האקסית שלו?" היא ניסתה לנחש. "ניחוש
לא מוצלח. תעזבי אותי..." ביקשתי שוב.
היא נאנחה. כאילו מתוך יאוש "תבטיחי לי שתספרי לי מתישהו..."
היא ניסתה לסחוט ממני הבטחה, "לא מבטיחה כלום!" הפכתי להיות
תוקפנית.
לרגע היא נבהלה, הסתייגה מעט השפילה מבטה, רגע לפני שיצאה "אני
פה מתי שתרצי" פלטה ויצאה.

תפסתי את הכרית שהיתה מלאה בדמעות עוד מאתמול בלילה. אספתי את
התלתלים שלי שהתפזרו קצת. הידיים שלי רעדו, לפתע הכל חזר אליי.

פתאום נזכרתי איך הוא ביקש שאאנח לו באוזן כי זה מדליק אותו.
איך הוא נישק לי את הצוואר ואחרי רבע שעה אמר "יש לך סימן..."
ואני צרחתי. מעולם לא צרחתי ככה. והדקות האלו נראו נצח.
הדקות הללו הוציאה לי את הנשמה, צבעו אותה בשחור.
לרגע נזכרתי איך הוא פתח את כפתור הג4ינס שלי, ונרתע כשהתחלתי
לבכות. איך פתאום הוא הפך בין רגע לאנושי. מה שהוא לא היה רגע
קודם לכן.
איך הוא העז ועוד ביקש ממני אח"כ את הדיסק של הלהקה האהובה
עליי.
איך הוא חשב שאסלח לו.

ולרגע נזכרתי מי עזר לי. הבנאדם שפעם לא סבלתי. הבנאדם שעד
לפני חודש לא האמנתי שיהיה האדם שהכי יעזור לי. סיפרתי לו עוד
לפני שנפגשנו.
ואני לא יודעת למה, אולי כי הוא היה שם באותו זמן. אולי כי
הרגשתי קרובה אליו.

ושוב הכל חזר אליי. למה הוא התקשר אליי בכלל? למה הוא הניח את
היד שלו על הברך שלי...? איך לא יכולתי לקלוט את זה קודם?
האשמתי את עצמי. אני טיפשה, כי לא שמתי לזה סוף, כי לא הצלחתי
להתנגד, כי לא בעטתי בו וכי לא השתוללתי.
האשמתי את עצמי שאני מטומטמת כי בכלל יצאתי החוצה, וכי בכלל
נכנסתי לרכב שלו, האשמתי את עצמי שלא שמתי לב לעיינים המוזרות
שלו. האשמתי את עצמי שאני כל כך חלשת אופי.

למה את הכל אני צריכה לעבור?
"שירן, את ערה?" שמעתי את אבא קורא לי.
לא עניתי. עצמתי את העיינים, הדמעות המשיכו לזלוג. אבא פתח את
הדלת, וסגר מיד, כנראה חשב שאני ישנה.
"היא כבר נרדמה..." שמעתי אותו אומר לאמי.
"בטח היא שוב בוכה למה החבר שלה כל הזמן נמצא עם האקסית שלו.
רציתי לצרוח "לא!!! את כל כך לא מבינה כלום" רציתי לצרוח ולא
יכולתי. הגרון שלי בער. והראש שלי הסתחרר.
הרגשתי כאילו שורפים אותי. הרגשתי חום בכל הגוף ולפתע גל קור
בגב.
ידעתי שאני שוב נשרפת. ופחדתי. פחדתי שוב לאבד את הרגשות.

"היא חושבת שהכל מגיע לה." שמעתי את אמי ממשיכה להשמיץ. "היא
לא מבינה שיש עוד נפשות בבית הזה..." לא יכולתי יותר.
זזתי באי נוחות, עדיין הייתי שרועה על המיטה. 4אני עפה. כן כן,
אני עפה.4 הרגליים שלי התרוממו, חשתי שחצי הגוף התחתון מעל
המיטה, כאילו לא נוגע בה. פקחתי את העיינים וראיתי את עצמי
שרועה באותה תנוחה כמקודם.
"אני אוהבת אותך ירון..." מילמלתי, בתקווה שהוא ישמע.

נמאס לי לחוות את מה שמראים בתקשורת. נמאס לי להיות היחידה
שבוכה כל הזמן, היחידה שצריכה פסיכיאטרים, היחידה שכותבת
סיפורים, נמאס לי להיות היחידה ששונה מכולם. נמאס לי להיות
אופטימית כל הזמן ולקבל סטירה על הלחי.

נמאס.