כמה פעמים התיישבתם מול דף, מול מחשב, אוחזים בעט או מסתערים
על המקלדת ובסוף יוצא כלום, כמה פעמים תיכננתם שיחה שלמה בראש
ובתאכלס א' הפך ל-ב' ו-ב' הפך בכלל ל-ז'. כמה פעמים ישבתם
וחיפשתם איך להגדיר תחושה, בין אם זה משהו שעושה רק טוב למשהו
שעושה רק רע, וכמה פעמים ניסתם, ואפילו אולי הצלחתם, רק בערך,
לא מספיק בכדי לזכות בהערכה.
לי יש תחושה כזאת, יושבת עליי ממש ממש טוב, ואני רק מנסה למצוא
את המילים הנכונות להפיח אותה לחיים. ננסה מההתחלה, נתחיל בזה
שההגדרה שאני מחפש היא למילה אהבה. ולכן מין הראוי שנתחיל
לכבודה מההתחלה, מהראשונה, מאז ומתמיד הייתי מאמין גדול במונח
הזה, מעין "דוסון" מ"דוסון קריק" הישראלי. שמתאהב בצורה
טוטאלית ומתאכזב בצורה טוטאלית. בין אם זה הנשיקה הראשונה אי
שם בכיתה א', שהתגנבנו לשירותים בשביל לתת נשיקה חטופה ומסכנה
בפה, אבל כל כך אמיתית. או ה"צרפתית" הראשונה אי שם בין ו'-ז'
בקיבוץ של הדודים ועד לאהבה הראשונה בכיתה ח', והנשיקה הראשונה
איתה לאור ירח, שהייתה כל כך קסומה שלעולם לא אשכח אותה.
וההתאכזבות הראשונה שגם הקשר הזה כשל, ומאז הדרך הייתה הפכפכה
עם המון קשרים חסרי משמעות, ונטולי רגשות כנים ואמיתיים, עד
אותה אחת, שבאה בדיוק שאתה הכי למטה שאפשר, וסוחפת אותך
מהרגלים, ומגלה לך עולמות שלא האמנת שקיימים, ומגלה בך צדדים
שלא האמנת שיהיו אי פעם פתוחים, ושוב פעם מסנוור מוחלט כולך
טוטאלי ורק שלה, ובהתאם באה הסכין ללב, שהערפל מתבהר והתמונה
יותר צלולה, ושוב מגיעה הביאוס הטוטאלי ושוב חייך "הרוסים",
חסרי משמעות, חסרי תקנה, הכי למטה שניתן להגיע בלי לאבד שפיות,
ואז כרגיל היא מגיעה. רק שהפעם זה אחרת, היא לא מגיעה משום
מקום, זה אותה אחת שהייתה פרוסה לך לנגד עיניך, וכל אותה
תקופה, אבל נתת לעצמך את הרשות להיות עיוור, ולטבוע ביסורים עם
עצמך. ולא לעשות כלום בנושא ובפתאומיות זה נוחת עליך, ועוד
לפני שהיא הספיקה להוציא משפט מהפה, אתה כבר עמוק בפנים החלטת,
שעבורך היא היחידה. כטבעו של מהלך החיים, ומהלך הגורל, תמיד
ישנה בדרך איזושהי מדרגה, בין אם זה חבר, או קשר, או סתם תקופה
לא נוחה, לך זה לא משנה, מבחינתך היא כבר תהיה שלך, בשבילה אתה
כל כך תתאמץ ואתה יודע שאותה אתה תשיג, ותמיד זה גם יקרה, אבל
אז, איפשהו באמצע הדרך, אתה תזכר, ותשאל את עצמך, מה שונה פה?,
זה כבר קרה בעבר, ואתה גם ככה טוטאלי, וכל פעם חשבת שזו
ה-אהבה, ות'אמת, רוב האנשים גם יתפסו שתי רגלים ויברחו, אבל
אני נשארתי, ואני כל כך אסיר תודה על כך. בתקופת היכרות כל-כך
קצרה יחסית לחיים, מצאתי נפש תאומה, זהות מושלמת, אחת שמשלימה
אותי בכל צד ופן באישיות שלי, שמלמדת אותי כל כך הרבה דברים,
שגורמת לי לחיות, ולהרגיש בחיים, ולא סתם להרגיש בחיים, אלא
באמת להבין מזה לחיות. להרגיש חיוך מבפנים למשמע צחוק של ילד,
ולקום בבוקר ולשמוע את הציפורים מציצות ופשוט להיות מאושר, זה
להסתכל עליה ולהרגיש שאי אפשר להרגיש יותר טוב מזה בכל העולם
וששום דבר לעולם לא יהיה רע, ואז לעצום אותם חזק חזק, ולפקוח
ולראות אותה מולך, ולהבין שאותה תחושה פשוט התעצמה. זה החיוך
המטומטם הזה שפתאום יעלה לך שתלך ברחוב או תהיה סתם בבית,
ותראה או תשמע משהו שיזכיר אותה.
אני מצאתי את ההגדרה שלי למילה אהבה, אהבה בשבילי זה חיים,
וחיים בשבילי זה אותה האחת והיחידה, בשבילי קוראים לה עדי,
השאלה מי זו בשבילך...?