ככלות היום המפציע, מפיץ ריחות הדרים
פוצע שמי תכול נוגה, צובע שמיים חיוורים.
צינת הרוח קרירה בשחרית דלת רעשים
אך קריאת תרנגול נשמעה ממרחקים.

עלים עלים וריח גבעולים ושיחים
פרחים דקים קטנים מבצבצים.
ככלות הטל המבכה את הבוקר,
נצנצו בדומיה בלחות דמעתם.

ערפילית ללא מנוח הגיחה ועטפה
הבתים והירוקת כשמיכה עבה,
צופנת בחובה שיבת התחלה זכה
כלאחר ליל שחור לא נודע.

חמימות הבוקר אינה כה טהורה,
לא כל שכן חמימות גוף חשוף.
במיטה לבנה בשקט של הבוקר,
גופך השליו אל גופי הכמה - אסוף.

זורח מעל מיטתנו מאהבה,
משאירך ברכות ענוגה.
לאט אט, עטוף באור נוגה,
עוזב לפתות הבוקר בריח קפה.

אהובתי רוקמת עיני הבוהק מחדש,
תרות בחדר זך ולבן וטהור.
רקמת קורי הלילה מסירה מעיני הדבש,
חיוך שליו שעל פניה ליטף קלות האור.

למגע רוח קלילה בבוקר שקט ורך -
ריח הדרים טבול בקפה.
וכשאני חוזר לחבק אליי אותך,
יעטפנו שוב בשלווה - האור הנוגה.