אפלה עמוקה ותהומית ניצבה מולי, ירח היה תלוי בערפל העבה, מטיל
אור כסוף על הים תחתיו. רוח קרה צימררה אותי, שטפה אותי עד
קצות האצבעות בזרם מקפיא, וסימרה את עורי בשריקתה הגבוהה בין
ענפי העץ השחור.
הים והשמיים התנגשו מולי בפס דק ובלתי מורגש, שבו מבחין רק מי
שמסתכל אל תוך בטן התהום, אני הסתכלתי, והתהום בלעה אותי, ואת
כל עולמי, כמו צדפה הנסגרת עליך ולא נותנת מנוס, כי אין לאן.
שני הכוחות העצומים איימו לכסות אותי, השמיים החלו להתקרב,
הים החל סוער צועד לקראתי עם כל גל, ואותו הפס, הלוע של התהום
הכחולה חסרת הסוף, המתין להיפתח, ולכרוך עצמו סביבי.
המראה העצום סימא את עיניי, כה גדול היה, שפחדתי להסתכל בו.
האפלה קראה לי, סיממה אותי בצווחתה השרקנית המצמררת, נגעה בי,
קרה כשלג, ומשכה אותי לתוכה. אל תוככי הערפל הערמומי.
מספר אבנים התגלגלו וצנחו מטה, התרסקו על הסלעים ונלקחו על ידי
הים, ההולך וגובה, שולח את זרועותיו למשכני ולהטביעני
במעמקיו.
אל תדאגי אפלה, אני שלך, עוד מעט גם אני אפול, היישר אל תוך
זרועותייך, היישר אל תוך לוע התהום.
אל תפחידו אותי כך שמיים, קבלו אותי בזרועות פתוחות, עוד מעט
אצטרף אליכם.
אל תתאכזר אליי כל כך ים, האם גם בי תפגע כמו בסלעים הבודדים
הללו הנשחקים מעוצמתך? אותם הסלעים שנידונו לסבל ולעיוות
תמידי.
קרעתי בקושי את עייני מהמראה המחריד, משותקת מפחד וקור, הצלחתי
לסובב את ראשי לעבר העץ העתיק השחור, על רקע השמיים הכהים,
העד האחרון לכוחות העצומים ולמעשה העומד להתבצע. העץ שהשמש
שורפת ביום והאפלה מכלה בלילה. העץ שניצב מול התהום תמיד,
הנטוע בצוק מקולל זה, העץ העומד על הקרקע, כשהאפלה כבר לקחה
אותו.
להתראות אימא, להתראות אבא, להתראות חיים, גרמתם לי רק סבל
וייסורים.
סליחה אימא, סליחה אבא, מצטערת שלא יצא ממני כלום.
אני באה אלייך אפלה, אני פותחת מולך את זרועותיי לרווחה,
תקפיאי אותי כך שלא ארגיש כלום, אני באה.