מכתב אהבה ללילך. דצמבר אחד, 2005.
לילך. שיקרתי לך בזמן שיחת הטלפון היום. לא הקלדתי לך מכתב
אהבה באותו הזמן שבו דיברנו.
אני אבין אם כעס וזעם מציפים אותך כעת בזמן קריאת שורות אלה,
את מרגישה שרומית, שנפרצת, וחוללת.
אך אנא ממך, המשיכי לקרוא, יש לי דברים חשובים להגיד.
עברנו הרבה עליות ומורדות בזמן האחרון. שינינו את אופי הקשר
שלנו באופן רסמי חדשות לבקרים ואווירת מתח היתה תדירה בדיוק
כמו אווירה של חיבה, חום ורוך. אך אני שואל את עצמי, האם באמת
משהו השתנה? מה בדיוק באופי הקשר שלנו השתנה?
הפסקנו להביע חיבה אחד כלפי השני. חיבה שלדעתי היתה מזוייפת.
הורדנו את ה"כפפות". אבל האם זה שינה את ליבת הקשר? אין לדעת.
אני חושב שאני עדיין מרגיש את אותן הרגשות כלפייך. אני לא רוצה
אי פעם לנתק אותך מחיי. אני אוהב אותך לילך.
יש בי חלקים גדולים שרוצים לכבות אותך. בעיקר האגו, שדוחף כל
הזמן לצאת "גבר" ולהיות זה שהיה עם ידו על העליונה. אבל אני
שמח לומר שבזמן האחרון הצלחתי לשלוט בזה. לא היה אכפת לי
להתרפס בפנייך, ולצאת האפס שעדיין אוהב ועדיין אכפת לו למרות
שאת כבר שקועה במישהו אחר (או שמא עלי לומר, מישהו אחר כבר
שקוע בך). בעצם זה לא מזיז לי. אני חושב שאוהב אותך לעד. גם
כשכבר תנתקי איתי קשר מרוב זה שאני מזיין לך בשכל, ומרוב זה
שאני מבלבל אותך, ומרוב זה שאני יוצר בינינו מתח מוזר שמציף
אותך בתחושת אי-נוחות המשתווה בעוצמתה לעצירות קשה.
לפעמים אני באמת מרגיש כאילו שאני בעצירות. כאילו שעלי לוותר,
ולעבור הלאה. ומה אני בכלל מוצא בך כבר. הרי גם כשהיינו בקשר
הרגשתי קצת ככה. אבל אני חושב שיש משהו מעבר לזה. אני פשוט לא
בטוח לגביו. החלק הציני שבי אומר שברגע שתהא לי מישהי חדשה
לעשות עליה ביד במקלחת כבר לא אזכור אפילו את שמך, או שהיית
קיימת. הוא שולל כל אפשרות לקשר מטאפיזי בעולם פיזי, קשר בין
נפשות ונשמות בעולם שכולו קקי כסף ושפיך. אבל זה גם החלק בי
שמגעיל אותי. אני לא רוצה להיות כזה. אני רוצה להיות יפה נפש
מזדיין. ובמובן מסויים אני קצת כזה. אני כן מאמין שיש לי משהו
עבורך, ושתמיד יהיה, ושזה לא קשור למין. בעצם אולי זה כן קשור
למין, כי הדרך שלי להביע את עצמי בעולם היא לעיתים, או אפילו
לרוב, בצורה מינית. אבל אני לא בטוח שזה בגלל שאני מתחבר אלייך
באופן מיני. בעצם אני יודע שזה לא בגלל זה, כי אני לא. עבורי
החיבור בינינו הוא לחלוטין רוחני, אבל אני נותן לו ביטוי מיני,
כי זה הדבר היחידי שאני יודע לעשות.
לילך, את אחת הנשים הכי שקולות שהכרתי. את כה רכה ועדינה, ובכל
זאת יודעת לתקוע גרעפס בחן. אני לא חושב שיש מישהי אחרת שיכולה
לעורר בי כל כך הרבה חיבה. אני פשוט חושב עלייך ובא לי לעבור
מגוף קשיח ומוגדר במרחב אל עבר מצב דיפוזי של ערבוביה שכולה
ורוד חם נעים וטוב. את כה חדה בתפיסתך וחושבת על כל דבר. תמיד
את מדהימה אותי בזה. וזה לא בגלל שאני מצפה ממך לטפשות. זה
פשוט בגלל שאני לא חושב שמישהו יכול להיות כה מבין. והשיחות
שלנו, גם כשהן לא זורמות לפעמים, עדיין תמיד יש בהן נוסך של
בטחון, ותמיד כשיש איזשהו שפל קטן, כשאני מרגיש שאת קצת
מדוכדכת בגלל משהו, תמיד איכשהו אני מצליח קצת להצחיק אותך,
בדרך כלל זה ע"י הקצנת הסיטואציה הרעה לכדי קטסטרופה, ואת
מגחכת לך. זה מציף את ליבי הקט באושר רב. אין דבר שמענג אותי
יותר בעולם מלגרום לך שמחה, ובייחוד כזו המלווה בצחוק.
את תמיד חושבת על טובתו של הזולת, ושמה את טובתך רק אחר כך.
בזה תמיד היינו שונים, אני הייתי הציני האנוכי והקמצן, ואת
ניחנת ברוחב לב. הלוואי והייתי יכול ללמוד ממך על זה עוד.
כשאנחנו יחד תמיד יש לי הרגשה שכאילו יש איזו ספירה שעוטפת
אותנו ומחבקת אותנו בחום. זה משהו שאני מאד מתגעגע אליו.
אני לא יודע למה השתפכתי בפנייך, בעצם כל מה שרציתי לומר היה
שאני אוהב אותך, וכנראה שאוהב אותך לעד.
יאשי.
