חושך. שום דבר מלבד לחשכה עמד מלפני. זו לא הייתה החשכה
המוכרת מלילות ללא ירח שאור הכוכבים מאיר את דרכך; חשכה כל כך
כבדה עד שלא יכולתי להבדיל מתי עיני פקוחות או עצומות. עמדתי
מעל משטח מישורי, נשימתי סדירה והרגשתי שלא משנה מה אני חייב
להתקדם. בעודי הולך, לא הייתי מודע למה שעומד מלפני, ללא שום
דרך לדעת כמה זמן עבר מאז שהתחלתי ללכת, מה המרחק שעברתי. לא
נראה כי יש לחשכה סוף, על אף זאת לא הפסקתי לנוע, לא חדלתי ולא
הבטתי לאחור. לאחר דקות ארוכות של הליכה מאומצת ומעייפת הופיע
לפתע מולי אור לבן חלוש ומרוחק. הרגשתי צורך נועז להגיע אליו
כמה שיותר מהר, לרוץ בכל כוחי בלי לעצור לרגע; לא ידעתי מהיכן
נבע הצורך הזה, הוא פשוט היה שם. במוחי ציירתי לי קו דמיוני
ממקום הימצאי אל הנקודה הלבנה המרוחקת. התחלתי להגביר את הקצב
כשאני נע בדרך שהתוויתי לעצמי, אולם כל פעם שנראה לי כי האור
מתקרב רגע לאחר מכן הוא חזר למקומו המרוחק. נחישותי להגיע אל
האור גברה על עייפותי; רגלי החלו לצרוב, הצד השמאלי של החזה
החל לכאוב ונשימתי נעשתה כבדה. אבל לא עצרתי, לא יכולתי, הצורך
היה פשוט חזק מדי.
  ניסיתי להגביר שוב את הקצב כשאני אומר לעצמי שוב ושוב לא
לסטות מהקו, ואכן האור התקרב במקצת. הרגשתי שעוד כמה שניות אני
מגיע אליו, אבל שוב כשכבר הוא היה כמעט בהישג ידי כולו בוהק
ומנצנץ, הוא התרחק שוב. הייתה לי תחושה שהוא בורח ממני, שהוא
לא מעוניין בי. אבל למה? שאלתי את עצמי. כל מה שביקשתי היה
להמשיך בדרך, להגיע לאור, לעזוב את החשכה, לא חשבתי אפילו לרגע
לפגוע בו! כל רצוני היה לאחוז בו מעט ולהרגיש את חומו. המשכתי
בדרכי, כשאני עוקב אחר הקו הדק שציירתי בלי להסיר את עיני ממנו
או מהמאור. לרגע קט נראה לי שבמקום האור מופיע זוג עיניים ופה,
העיניים הביטו בי ואז העבירו את מבטן לעבר המסלול שהכתבתי
לעצמי. נראה כי הן מביטות אל מאחורי, בוחנות את המראה. אבל אני
לא הבטתי לאחור מחשש שאם אסיר עיני אני אאבד את הדרך. העיניים
זזו מצד לצד והפה כתגובה התעקל.
  באותו רגע שהופיעו כך גם נעלמו הפנים ובמקומן הופיע שוב
האור רק שעכשיו הוא היה שונה. האור נראה חזק יותר, ברור יותר,
אומנם הוא נשאר במקומו אבל צבעו לא היה עוד לבן אלא אדום, אדום
בוהק כדם. האור החל להתקרב אלי בקצב מהיר, צורתו העגולה החלה
למלות את הנוף החשוך שמולי. אבל אני לא עצרתי, ועיני לא הסירו
מבטן לא משנה כמה גופי החל לרעוד ולכאוב, ולא משנה כמה לבי פעם
הכרחתי את רגלי להמשיך. הן לא יכלו להתגבר על הצורך. האודם
הגיע לרצפה עליה עמדתי והחל להציף גם אותה. האור שלח את קצותיו
לכל עבר כשהוא מערפל וצובע את הדרך שלי, משנה אותה ומעוות
אותה. אבל זה לא הטריד אותי עוד. מה שהיה היה ואי אפשר למנוע
זאת. אני חייב להמשיך בדרך, הזכרתי לעצמי. נראה כי האור כמעט
בלע את החשיכה, הוא אפילו התפשט אל הרצפה עליה עמדתי, מחבק
אותה מכל עבר, אולם עדיין לא הגיע אלי.
  ניסיתי להמשיך בדרכי אבל לבסוף רגלי הכשילו אותי; התמוטטתי
על הרצפה כשידי בולמות את הנפילה, על החלק שעוד לא נספג על ידי
הכתם האדום. בעודי יושב על ארבע, עיני עצומות, התחלתי לחשוב על
מה שעבר עלי מתחילת מסעי. הבנתי פתאום כי הקו שציירתי כבר
איננו ומה שנשאר הוא כתם גדול ובוהק. האם זה היה נכון, שאלתי
את עצמי. האם הייתי צריך להתחיל את המסע? האם זאת הייתה הדרך
להשקיט את הצורך? לראשונה הבטתי אחורה, לראות אם אפשר לראות
מכאן את המקום שהתחלתי בו. המראה שנגלה לפני היה מזוויע.
מאחורי היו אינספור דמויות עמומות כמעט בלתי נראות, כולן
שחוחות ומתרפסות למולי. פניהן של הדמויות לא היו ברורות אולם
הבעתן הייתה אחידה; עיניהן היו פקוחות ומלאות באור אדום, ומבטן
נח עלי. רק עלי! פיהן היה פעור לרווחה כאילו רצו לצעוק אבל לא
יכלו. כל מה שנשמע היה מילה אחת וגם היא נשמעה בחולשה, באיטיות
כאילו היא לא באה מפיהם אלא הייתה רק הד, רוח שולית החוזרת על
עצמה וחודרת ללב הכל. כולם כאחד זעקו את המילה 'דרך'. 'דרך!'
ואז הכתם הגיע גם אליהם, זרועותיו לופתות את המאמינים בחוזקה,
סופגות את רוחן, את נשמתן ומשאירות רק עוד אדום. ברגעיהם
האחרונים לא סרו מדרכם והמשיכו לקרוא במילה האחת.
  ואז בא תורי. גם האדמה מתחתי התמלאה בבוהק האדום, הוא החל
לטפס על עורי, לופת אותי בבגדי, נוגע בשערותיי. רגלי וכפות ידי
החלו להרגיש בקור. קור נורא, צורב. ואז עלה הכתם אל שאר גופי
וכיסה אותי במהירות עד לצווארי. שאלתי את עצמי האם הייתי פנאטי
מדי, איך לא שמתי לב למי שהיה מאחורי? לצעקות החרישיות! כל
האנשים האלה היו בשר ודם, בדיוק כמוני ועכשיו לא נשאר כלום.
לפני שכיסה אותי הכתם יכולתי לומר רק 'למה?'. יכולתי להרגיש את
האודם בעיני מכסה אותי עד לתוך תוכי...
  התעוררתי בחדרי על המיטה, עטוף בשמיכה הרטובה מזיעה, לבי
פועם בחוזקה, מנסה להסדיר את נשימתי.
  'רק חלום' מלמלתי שוב ושוב.
  'רק חלום, אוו אל מלא רחמים' יבבתי, 'תעשה שזה יהיה רק חלום
ואני מבטיח שלא אסטה מהדרך...'