אין מתוסבכת ממני.
בא לי לצעוק, בא לי שתביני, בא לי לחנוק, בא לי שתגידי, שתגידי
לי מה את חושבת, מה את רוצה, מה את מרגישה.
אני משתגעת, את הורגת אותי.
אני מסתבכת ברשת של רגשות מעורבבים.
רוצה לא לדבר איתך כמה ימים כדי לקחת קצת שקט אבל אני מאוהבת
בך כל כך שאני רוצה לשמוע את הקול שלך בכל דקה, לראות אותך פה
לידי בכל שנייה, לנשק אותך, לחבק אותך ואפילו סתם להסתכל עלייך
כי את כל כך יפה.
ואת לא מבינה בכלל מה עובר לי בראש. שונאת שאני אדישה אלייך
ואת לא מבינה למה.

אולי אני בכלל לא רוצה את כל זה.
אבל זה מה שחיפשתי, חיפשתי כל כך וזה בא אליי, לבד. ועכשיו אני
לא בטוחה כל כך שאני רוצה את זה כי קשה לי, כל כך קשה לי שאני
באוויר.

''אני אוהבת אותך". את אומרת לי את זה הרבה ואני יודעת שאת
מתכוונת לזה, אבל מה זה שווה בכלל אם את לא רוצה את מה שאני
רוצה? מה זה שווה אם אני מוכנה לעשות הכל בשבילך ואת לא בטוחה
בכלל?

אוף. אין מתוסבכת ממני.
את מבלבלת אותי ואין אף אחד בעולם שיכול להבין אותי, אף אחד.
ובא לי לצעוק! בא לי שתביני! בא לי לחנוק ובא לי שתגידי לי כבר
מה את חושבת!
אבל זה לא עוזר לי. לא עוזר.

לפעמים אני חושבת שאני מעדיפה לחזור לפעם. לפני כמה ימים אמרת
לי כמה שחשבת שאני הילדה הכי חמודה בעולם, ולמרות שלא ידעתי את
זה וגם אז הייתי באוויר, טוב לי לחשוב שחשבת ככה פעם. אולי זה
בגלל שלא היה לך אותי ועכשיו שיש לך אותי אז זה כבר לא ככה.

חבל לי. יש לי כל כך הרבה אהבה לתת ואני רוצה לתת לך כל טיפה
ממנה, אבל את מונעת ממני. התגובות שלך קצת עוצרות אותי לפעמים,
וחבל.

עכשיו זה מרגיש כמו ליפול לתוך בור עמוק עמוק שאין לו תחתית
וזה רק ליפול בחושך, ליפול עוד ועוד ובכל שנייה לפחד מהתחתית,
לפחד מהפגיעה בקרקע, לפחד מהלא נודע.

פעם פחדתי מזה שלא הרגשתי, זה הבהיל אותי. היום אחרי שחזרתי על
הטעות פעמיים, אני מתפללת לא להרגיש שוב.

אכזבה.
מעצמי, וממך.

אהבה.
ממני, אלייך.

כאב.
שלי, אולי בגללך.