א-לוקי -
אני יושבת ובוהה בתמיהה לא מוכרת בעולם סביבי, שפתע נהפך מולי
- או שמא נהפכתי אני. תמהה על שכל מעשי השחוק וצפיית ההבל רחקו
ממני, עוד אין לבי מבקשם, ונפשי - אינה יוצאת עוד א-ל מרבדי
תמונות מתחלפות ותפארת אהבת כסילים אינה שוקקת ממסך דמוי חלום,
ומה שמעברו - אינו כלום.
יש שמבקשים לשאת יד א-ל פאר הגולה, מרחב הימים ומראה נשקף עוצר
נשימה - אך בעת שמוליכים הם רגליהם שוב לתוך אדמתם המקודשת -
שבים הם א-ל האופל המאוס, וכל שביקשו לעצמם מתפוגג אט אט,
ונשכח - כלא היה.
אף איני נושאת עיניים פעורות לרווחה ולב מכווץ א-ל ספסל
הלימודים והבחינות המכריעות, וכל שברצוני הוא לעבור אותן, ותו
לא.
ובכל זאת - מוצאת אני עניין ופלא נאצלים בשיח נמוך, ציפור
במעוף, בשמש שקועה שאיתן שוב עולה - יופי הבריאה העצום מאין
כמותו וכולי שוקקת בתדהמה פלאית, בוהה - ודומה שלעולם לא אבין
סוד קסמם של הרים בפריחה, ניצן נרקיס מלבלב, ודבורה נושאת צוף
א-ל כוורת.
ומדוע - אמור לי, בוראי - מדוע אחפוץ בהטיית אוזן א-ל רב
המשמיע ניגוני דת ולא אשתוקק לעסוק בעיסוקי נערות, כגילי. מדוע
- בעת שהכל מתמוגגים על סרט קולנוע מופלא - אני מכנסת עצמי
לעולם של ייסורים דתיים - ושוא-לת פעם אחר פעם: האם הסרט
שצפיתי בו זה עתה עומד בדרך ה' או שמא כפרתי בצפייתי בו וסטיתי
מדרך ה'. ומדוע לא שקקתי מילותיו של מסך ההבל המופלא בעיניי
כל? - האם עיניי אינן רואות טיבן של נפלאות האנוש, ואך למעשי
הבורא מייחלות?
יודעת אני - כי אמת בידי: כל כולי - לבוראי, ואין ייעודי לשוטט
סחור סחור במסע אחר אהבה ושקט, יש בי אמונה - והיא כולי.
אך מדוע אני חשה ככופרת באנושות?
ונפשי ממאנת להאזין לשירת פריצות מנוכרת ואך לדבוק בקודש. -
האם בזאת מוטל עלי לחיות חיי ניכר כנזירה?
איני רוצה להבדיל עצמי מסובבי - הדואגים לי בשתיקתי הממושכת
ובמבטיי המעורפלים ובקשתי היא להדמות לכולם ולא לשאת עליי את
עומס המחשבות המייסרות.
האם לא זוכיתי בנעורים? באהבת ההבל המאוס? בשחוק המטופש?
האם לעולם ירצינו פני על שחוק הבלים