והנה אני בהסעה לבד כשכל הילדים צועקים מאחורה.
כרגיל אני מסתכל על הסביבה שבחוץ, על הבתים והעצים עם הרקע של
השמים האפורים והעצובים שמזכירים לי... "מזכירים", רק זיכרונות
יש שם.
אין הווה, אין עתיד, אין עבר - יש זיכרונות.
ופתאום אני רואה כפר בוער בתוך השדות השחורים, סביב הלבה שאי
אפשר לחצות. שכולם חושבים שרק בכבישים אפשר, לא שדות. שרק האור
זוהר... זוהר בחושך, כשעיניי מתבהקות ומשחירות, מתוך השקט של
הרעש, של השחור והלבן - שכל דבר הפוך בחיים... בטוח יש משהו
שלא.
"שמח" ו"עצוב". זה לא שני צדדים נפרדים, זה צד אחד. "אדישות"
זה צד שני.
ועוד פעם אני מתמקד במטרה שלי, ה"מטרה" שברקע שלה - השחורות
ואי האפשרות לתנועה.
כולם נתקעים בסופו של דבר, זה לא ייקח הרבה זמן.
ושם עמדתי בלי לראות מה כל אחד חושב. החיים, האם אנחנו באמת
חיים? האם אנחנו באמת נושמים? אולי ננסה לא לנשום ונראה אם זה
אמיתי או לא? אני מוכן לנסות, זה לא יכאב לי, אינני פוחד יותר,
בבקשה רק קחו אותי.
--לכל מקום יש עבר, אפשר להשתמש בו כל הזמן--
וחבל שכך...
