[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







אורי עגנון
/
ספורו של קנקן

אם פעם יצא לכם לדבר עם קנקן בעיר בעתיקה, אבל באמת לדבר, לא
סתם שיחת חולין מתוך נימוס. שאלו אותו על המקרה של הקדר הזקן
והקנקנים, זה סיפור עם שעובר בן הקנקנים כבר מאות שנים, מאז
התקופה של שלמה.
האגדה מספרת על  קדר זקן שחי בירושלים בבית קטן וצפוף לא רחוק
מבית המקדש. שנים היה מכין אגרטלים ועציצים, כוסות וצלחות,
קערות וקנקנים, ומוכר אותם בשוק בתמורה לכמה פרוטות. הוא לא
היה עשיר, אבל גם לא רעב, לפחות לא ברוב הימים, אישתו מתה
וילדים לא היו לו. זמן רב היה חי לבדו, אפילו את הדת הזניח,
והיה מתפלל רק בימים הזוגיים.
יום אחד שמע הקדר הזקן על תחרות של המלך, תחרות קנקנים. מסתבר
שהמלך רצה קנקן חדש, והכריז שמי שיכין את הקנקן היפה ביותר
יקבל מאה מטבעות זהב ואת ברכת במלך. הקדר, שהיה עני, ובקושי
הצליח להאכיל את עצמו, החליט לנסות. הוא החליט להכין את הקנקן
היפה ביותר בכל העולם. הוא קנה את החומרים הכי יקרים והכי יפים
שהיה יכול לקנות, אפילו את הרהיטים שלו מכר בתמורה לאבנים
טובות שיוכל לשבץ באגרטל. שבועות על גבי שבועות הוא עבד,
מסרטט, משנה, משבץ, כל פעם שהיה מגיע לתוצאה החליט שהיא לא
מספיק טובה, והחל לשנות ולעבד אותה עוד ועוד. כל יום היה עובד
רק על זה, מהרגע שהלילה התפוגג עד לשעה בא שינה אפפה אותו.
התפילות שלו הלכו ונעלמו, אפילו קידוש שבת לא היה עושה, כמעט
שלא היה לו כסף, כיוון שהיה רק הולך פעם בשבוע לשוק למספר שעות
למכור מעט ממה שנשאר לו מלפני הקנקן, ובגלל זה כמעט שלא יכול
היה לקנות אוכל. עד שיום אחד הוא סיים.
אומרים שיום תמים הוא עמד בלי לאכול ובלי לשתות, והביט
ביצירתו, בצורה המושלמת שלה, בדוגמאות הזהב שהתנוססו, בוחן את
האבנים היפות ואת הידית המעוצבת. הוא חיפש משהו לשנות, אך לא
ראה דבר שיכול להיות יפה יותר ביצירה. היה מזל, כך מספרים,
שבדיוק ביום ההוא סיים ולא כמה ימים אחר כך, כיוון שאוכל כבר
לא היה לו, וכל שנשאר לו זה מספר קנקנים ישנים ועלובים, שאיש
מעולם לא רצה לקנות.
מפה זה כבר תלוי איזה קנקן תשאלו, יש כל מני גרסאות שונות
ומשונות, אתם מבינים, זה תלוי במשפחה, במעמדה, מוצא וכולי. אבל
בסה"כ כולם דומים, והרעיון זהה. אחרי שהקדר סיים ליצור את
הקנקן המושלם, הוא הלך למלך, להראות לו את היצירה ולאסוף את
כספו, שהיה בטוח שיזכה בו.
כשהגיע הזקן לארמון, לאחר שחיכה בתור ליד שאר הקדרים נכנס לחדר
של המלך והציג את הקנקן. שלמה הביט בחפץ מספר דקות בעניים
לוטשות, המום מהיופי של היצירה. מיד הכריז המלך שהוא לא רוצה
לראות עוד קנקנים, הוא מצא את המנצח, וכל קנקן שיראה רק ילכלך
את השלמות של הקנקן המרהיב הזה. הוא שלף שקיק עור ונתן אותו
לקדר. הקדר הביט פנימה על מאה מטבעות הזהב, חייך באושר והתחיל
ללכת לכוון היציאה.
"רגע" אמר המלך "תן לי את הקנקן!"
הקדר נשא עיניו על המלך, ואז החזיר אותן לקנקן ושראה את
השומרים מתקרבים כדי לקחת ממנו את היצירה הבין לפתע שלא יראה
אותה יותר לעולם, הלב שלו נהיה כבד מעצב. והוא הבין שהוא לא
מסוגל לוותר על הקנקן.
"בבקשה על תיקח ממני את הקנקן שלי, היצירה שלי, אהובתי, שעמלתי
עליה שעות כה רבות!" צעק הקדר המסכן.
אך המלך לא אהב את העניין, עכשיו שראה את היצירה, גם הוא לא
רצה לוותר עליה, לא לדבר על כך שכל שאר הקדרים כבר נשלחו הביתה
והוא היה צריך כלי חדש, קנקן שישמש אותו בסעודות!
אצל קנקנים על ידית אחת, עכשיו הקדר בורח ואחר כך תופסים אותו
והוא נלחם ובסוף הוא מגיע להסכם עם המלך, הקנקנים אם שתי
הידיות אומרים שהמלך והקדר הגיעו להסכם ישר ובלי אילוצים, כך
או כך בסופו של דבר נהיה הסכם בן המלך לקדר, שבקנקן איש לא
ישתמש, והוא יהיה מוצג באחד מחדרי התערוכות של המלך, יחד עם כל
היצירות של הקדר, שיעבוד כעט בשביל המלך, ועוד יצירות מכל
הארץ. בתמורה הקדר יקבל מקום לינה, אוכל, ומעט כסף לבזבוזים
אישיים. בנוסף כמובן יוכל לראות את היצירה מתי שרק ירצה.
כך נעשה, והקנקן הועמד על מדף, ליד כמה קנקנים אחרים, לתצוגה.
מהר מאד הופצה השמועה על הקנקן המדהים שבחדרו של המלך ואנשים
החלו מגעים מכל רחבי תבל רק כדי לראות את הקנקן המפורסם. איש
מעלם לא הביט בקנקנים האחרים, ואם כן אז לא זכר אותם כיוון
שהיופי המסנוור של הקנקן השכיח הכל מראשם.
חודשים המצב נשאר כמו שהוא וכולם היו שמחים. עד שאט אט, התחילו
הקנקנים האחרים לקנא, מה איך אתם הייתם מרגישים במקומם? תוך
שנה הקנאה הפכה לשנאה, והם החליטו שהמצב לא יכול להישאר כמו
שהוא, הם היו חייבים למצוא דרך לנקום בקנקן היפה, שכולם
אוהבים. לגרום לכולם לשכוח ממנו. הם החלו מפיצים אמירה בכל מני
מקומות, אומרים לחבריהם שהיו נמכרים לספר את זה לכל האנשים,
הקנקנים וקדרים שיכלו למצוא. (אצל קנקנים קדרים נחשבים שונים
משאר בני האדם). גם בן בני האדם האמרה עברה, והופצה, לאט, לאט
כל האנשים כבר שמעו אותה, התערוכה נשכחה מפני אנשים, עמה הקנקן
המדהים והקדר, איש לא הלך לשם אחרי שהכיר את האמרה, שהשתרשה כל
כך בשפה שכבר לא זכרו מאיפה היא באה. תוך זמן מה כולם כבר אמרו
את האמרה, היא נעשתה כמעט קדושה.
התערוכה נסגרה מזמן, והקנקנים הושלכו, ועל הדלתות הנעולות
נחרטו המלים "על תסתכלו על הקנקן אלא על מה שבתוכו".







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
אני גם אוהב
שמנות



חרמן אנונימי


תרומה לבמה




בבמה מאז 17/2/06 11:06
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
אורי עגנון

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה