רחבת הריקודים המתה אנשים מרקדים בשמחה עולזים וצוחקים הם שרו
בינם לבינם בעוד התזמורת ניגנה את מנגינותיה. על אף שהיו רעבים
ועניים הם רקדו, למה? למה לא? הרי גם לפני שהיו רעבים רקדו וגם
לפני שאדמותיהם נאכלו בלהבות נרקבו פרותיהם והירקות מלאו
מזיקים, גם אז רקדו.
גם כשהגשם הרטיבם המשיכו לרקוד, כשהמחלות התפתחו בגופם, והם
התעטשו והשתעלו, ריקודם נמשך. ומה, לאחר שבגדיהם התבלו ונקרעו?
הרי שגם אז צחקו רקדו, ועלזו. התעלמו מצרותיהם, מהצמא המחניק
שאחז בהם, מהשמש שלהטה למרות הגשם, כשם שהתעלמו ממות התזמורת
שבא מיד, ומהעלמות במת הריקודים.
זמן קצר לאחר מכן, נעליהם נלקחו מהם, ואת שערם חטפו העורבים,
קרציות שתו מדמם והבגדים שלהם נעלמו קליל, אך הם המשיכו לרקוד,
יחפים, קרחים, חיוורים ועירומים, עדיין צוחקים ושרים.
אך אז הרצפה עליה רקדו, החלה בוערת באש לוהטת, חורכת את עורם,
אז הם כבר לא צחקו, אבל הם המשיכו לרקוד. הם רקדו, רקדו ורקדו,
למה? כי כבר לא היה שום דבר אחר שיכלו לעשות.