אני כבר לא זוכר איך כותבים.
אני מרגיש כאילו איבדתי חלק מהנשמה שלי, שאצבעותיי הרוצות
להוציא מילים מתחסדות נהיו אימפוטנטיות לחלוטין, שנפלתי לבור
עמוק מדי בשביל שאראה אפילו את טיפת האור שמחכה לי אי שם
למעלה.
אין לי מושג למה זה קרה, קיים סיכוי שפשוט מזג האוויר לח מדי,
או שאני חולה בעקבות אלרגיית חילופי העונות שלי, בעצם אולי זאת
המקלדת  שהתיישנה לה והקושי ללחוץ על האותיות משפיעים עליי
מנטלית?
אפשר בקלילות להטיל את האשמה במישור הרומנטי בחיי.
לא די לי לבכות בעניין בכל מיני פנים של חיי, אז קל וחומר
שאוכל להמשיך לבכות באופן חינמי ביותר גם בעניין ההשפעה על
יכולת הכתיבה שלי.
הרי מה המקריות בעניין שבעת שהיא ואני היינו ביחד יכולתי לכתוב
בזרימה שלא תבייש אפילו את נהר הירדן שלנו, וביכולת שלא תבייש
אף סופר מתחיל כמותי, ופתאום היום, בדיוק מאז שבחרה להפרד ממני
ולחזור לאקס המיתולוגי שלה, אני יושב לי באפס מעשה, מסתכל על
המקלדת והמסך ולא עושה כלום, לכו תאמינו לטענותיי, אין לי מושג
למה זה קורה.
לא קשה להטיל את צרותיי במישהי אחת, תמיד גם יכולתי להניח
שהמשבר הארספואטי שלי הוא סתם כי אח שלי עושה רעש, כי אני עייף
או בגלל עומס בצבא, זה לא מדע מדויק, קשה להוכיח.
אבל לא משנה, אני יודע שמולי עומד ספר שנדרתי נדר לסיים לפני
השחרור, ובדיוק השבוע, לאחר ששמתי לב בטעות שעברה חיש מיד שנה
מלאה מאז גיוסי, אני מרגיש שאאכזב את עצמי יותר מתמיד.
נדרים נועדו להפרה, אם לא היו מופרים אז לא היו מוכרזים
כ"נדרים" אלא נקראים במושג אבסולוטי שאין לו הופכין או אפשרות
הפרה.
אז מה רע, שדווקא אני אפר? הרבה מפרים, סך הכל נדר, מי כבר
הקשיב לי שהבטחתי?
זה דופק בליבי כמו פטיש השניצלים של אימא ביום שני, מדגיש את
המועקה בליבי ופותח באופן אוטומטי עם פתיחת המחשב את תיקיית
הסיפורים שהשלמתי מבעוד מועד.
אכזבה מהדהדת במוחי, מתוך 7 סיפורים שהבטחתי לסיים, רק אחד
סיימתי במלואו, ובעוד הסיפור השני נעצר מאחת הסיבות הנ"ל ממש
באמצע, ומחכה שם, יושב לו גלמוד, ומצפה להיות מוכן ומושלם יום
אחד, אני חושב שהוא קצת נעלב.
אני מקווה שמסכת הקיטורים הזאת, שבעצם היא ניסיון להבין את
עצמי במסווה של ניסיון להתאמן על כתיבה, בעצם רק תשכיח ממני את
כל הצרות והניסיון להאשים סיבות רבות, שרובן בעלמא, באי יכולתי
לכתוב לאחרונה מין הפרוזה האהובה עליי.
וזה בסדר, מותר לי להפסיק להאשים, הרי יש כישרון, ואם לא, יש
רצון, ואם שניהם אין לי, תמיד אפשר לזיין את השכל ולקוות
שמישהו יחשוב שזה פרוזה.