שנה שלמה חיפשתי לנו גן,
משהו קטן, עם ערוגות סימטריות וריח של דשא,
לחייך אלייך מבין ראשי האורחים, מתחת לבד לבן,
להחליף טבעות.
בשנה השנייה חיפשתי חליפה,
לא משהו נוצץ מדי, גם בלי עיצוב מיוחד,
רטרו לא נפסל על הסף.
בשנה השלישית כבר התחלתי להשוות כל אחת אלייך,
בכל פעם שהרחקתי ממך, חיפשתי את הפנים שלך בכל עיר,
בכל חלון רכבת חולפת.
כל השנה הרביעית עברה בחיפושים אחר השיר
שהכי יתאים לטקס,
שנה שלמה של רעיונות והברקות,
עשרות אפשרויות לשיר הנכון.
בשנה החמישית מצאתי לנו אדמה,
כמה קרשים חזקים וכלי עבודה.
השנה חלפה לה בעבודת כפיים
ובסופה עמדו יציבים יסודות של בית בו נגור.
בשנה השישית חיפשתי תשובות לשאלות גדולות,
כמו מה אני צריך לעשות בכדי לשמור עלייך ועלינו,
על המשפחה העתידית שלנו, איזה אבא אני אהיה.
בשנה השביעית מצאתי את התשובות לאותן שאלות
ונפשי בגרה.
את כל השנה העברתי בהסתכלות לאחור,
להבין לגמרי את התהליך, ללמוד עוד,
לאהוב אותך אפילו יותר.
בשנה השמינית כתבתי הזמנות ושלחתי,
לא הרבה אורחים, רצינו משהו צנוע,
מי שצריך להיות שם, לא יותר.
את כל השנה התשיעית העברתי במכונית,
בנסיעה למקום, לאותו גן שמצאתי,
ארבע עונות, ארבעה גלגלים,
בין נתיבים. בדרך.
בשנה העשירית הגעתי.
כולי נקי, רגוע,
מסוחרר קצת מהתרגשות,
נמצא סוף סוף כאן ועכשיו,
חלק מההווה.

אין גן.
אין אורחים.
ברקע לא מתנגן אף שיר.
כבר הרבה שנים שאנחנו לא יחד.
10 שנים העברתי בהכנות ליום שלא יגיע.