אני שוכב על מיטתי. על הבטן, ידי הן החוצץ היחיד בין צווארי
למזרן הקפיצים הרך.
כל גופי רדום, אני לא יכול להזיז שריר אחד בגופי, לפחות לא
מרצון.
אני שוכב, לפתע, אני מרגיש דפיקות. אחת... ועוד אחת ומיד אחריה
אחת נוספת והנה עוד רעד, שוב ושוב, הדפיקות האלה.
אני מתרכז יותר, ולפתע אני מרגיש עוד משהו, סוג של הד, מין
דפיקה חרישית, חלשה וכואבת, כמו במערה, כמו נשמה טריה בגוף
כבד, מנסה להדביק את אחותה החזקה. ואולי, זוהי החזקה,
העוצמתית, המורגשת היא היא זו שמנסה להראות את גדולתה באומרה
"ראו, אני כה חזקה, שומעים אותי למרחקים" ועדיין, אחותה
הפיצפונת, החלשה והקטנה מקדימה אותה.


אני שוכב על מיטתי. על הבטן, בראשי רצות כל אותן המחשבות שהיום
צבר בשבילי ואפילו קצת מחשבות שנותרו מאתמול. מחשבות שנשארו
וחיכו בתור כל זמן שהמוח הפעיל את כל חלקי העייפים, שריריו
האחרים.
מחשבות לא מפסיקות להתגלגל; מרירות על חיי, תקווה כוזבת למחר
טוב ויפה יותר, מחשבה מתוקה על נשיקה ראשונה. געגוע לאותה
תחושת אופוריה, ריחוף, שהייתה אז. מחשבות על החיים, מה נכון
ומה שגוי, מהי האמת של עכשיו ומהי זו שתהיה בליבי מחר.
ובסתר, בליבי, רק ייחול אחד קטן, שכל אותו התור של אותן
המחשבות יגיע לקיצו וגם המוח יחדל לפעול.
לפחות לכמה שעות, עד שהשמש תזרח והבוקר יפציע.