שכבתי על המיטה בחדר החשוך שלי והבטתי על התקרה, ככה בחושך עם
מבט טיפשי - לא מאושר אבל גם לא עצוב; זה לא היה אותו מבט של
ניצחון או סיפוק אבל גם לא של חרטה, בשבילי הוא כבר מת מזמן.
זה היה מין מבט שכזה שבעצם לא מסמל כלום, ריקנות, בלי מחשבות
מיותרות, בלי דאגות - סגירת מעגל.

רק לפני כמה שעות עוד עמדתי מעליו, הבטתי בעיניים החומות שלו
ושתקתי. בעצם, תמיד שתקתי, לא כי לא היה לי מה לומר, שתקתי כי
הוא השתיק אותי, הוא לא נתן לי לדבר. אפילו אם היה לי משהו
חשוב לומר, הוא חסם את הפה שלי בגסות שלו ואטם את אוזניו על
מנת לשמור על השקט, אפילו אם אצליח בכל כוחי להוציא מילה שתפר
את השלווה. תמיד הבטתי בעיניים שלו ובתוכי צעקתי, צעקתי חזק
ככל שיכולתי, זעקתי כמו שלא זעקתי מעולם, אף פעם לא בכיתי, זאת
רק הייתה הצעקה שהדהדה ברקע. סערת רגשות איומה בתוכי, חושך,
אפלה ופחד חזק כל כך. אני כל כך פחדנית. אמנם זה לא מה שימית
אותי.

הפעם עמדתי מעליו, הוא שכב על האפר שהיה מלא באבנים קטנות,
בחול ובבוץ, ובכמה עלים יבשים מעץ התות שמעליו. העלים של עץ
התות נראו כעת בצבע זהב בגלל השקיעה שצבעיה נראו בלתי
מציאותיים, כמו תמונה שערכו במחשב שעות רבות על מנת להגיע אל
התוצר המושלם ביותר; על שמיים כחולים היו מפוזרים מספר עננים
והשמש האירה עליהם בצבעים זוהרים של כתום וצהוב ואם מביטים
היטב אפילו נראו צבעים ורודים. ללא ספק הייתה זו התגלות השלמות
על פני העולם.
ובכל זאת, ולמרות השלמות, הוא שכב מתחת לעץ, מדמם, בוץ מלכלך
את ידיו והוא מתכרבל בתוך עצמו מתוך הכאב הנורא. ספק אם בגלל
הפגיעות, ספק אם בגלל המילים. בעטתי בו עוד פעם אחת בכל הכוח
שיש לי, כל כוחה של ילדה קטנה. הבטתי שוב אל השקיעה. בלי
להפנות את מבטי אליו התחלתי להתרחק ממנו בצעדים איטיים כשאני
הולכת לכיוון השמש ומאחלת לו אושר לרוב, אבל לא באמת מתכוונת
שיהיה לו טוב. השארתי אותו לגסוס שם, מתחת לעץ התות, הוא ממילא
כבר מת מזמן בשבילי.